חיפוש
  • Or Horvitz

מון בלאן, ז'ה טם, איי לאב יו

עודכן ב: 9 יונ 2019

הכל התחיל בשיחת הערכה שקיים איתי הבוס שלי באמצעה של השנה. "תראה", הוא אמר לי, "יש לי עבורך רק הערה אחת לשיפור". אני כבר דמיינתי בראשי את חיצי הביקורת מפלחים את גופי וממחישים לי שיש דבר מה עמוק ומהותי בעבודתי שאיני עושה כשורה.

"אתה שמן, הורביץ. מאוד מאוד שמן. ואתה חייב לעשות עם זה משהו".

ובכן, אולי לא זו התשובה שציפיתי לקבל ממנו, אבל הוא בהחלט קלע לנקודה. באותה עת שקלתי 140 קילוגרם והבנתי, בזכותו, שאם לא אקח את עצמי לידיים, אני הולך לרדת מהבמה מוקדם משחשבתי.

זמן קצר לאחר מכן כבר הזמנתי כרטיסים לז'נבה בראשיתו של ספטמבר, נושא עיניי אל החלום שהחזקתי מזה שנים ונשבע לעצמי שבחצי השנה הקרובה אעשה את מה שצריך כדי לצלוח את מה שבאותה עת נראה כמו מקום לא מושג, מחוץ למרחב האפשרויות - ללכת כ-170 ק"מ ברציפות בהבדלי גובה מצטברים של כ-10 ק"מ.


בשלב הזה אתם כבר בטח מבינים שסובב המון בלאן היה עבורי יותר מעוד טרק. הוא היה, במידה רבה, קו הסיום שהמתין לי מעבר להרי החושך. אבל היי, לא התכנסנו כאן כדי לדון בהיערכות שלי לטרק (כן, צלחתי אותו) אלא כדי לדבר על הטרק הנפלא הזה, שהוא באמת ובתמים יצירת אומנות מפעימה של הטבע.

אז קודם כל, למה לעזאזל להטיס את עצמכם רחוק כדי ללכת 170 ק"מ דווקא סביב "ההר הלבן"? הו, טוב ששאלתם. הטור מתפתל סביבו של ההר הגבוה ביותר באחד הרכסים היפים ביותר בעולם, הלא הוא האלפים. רגע, דווקא האלפים? כן, לגמרי. באחד מימי הטיול שלנו פגשנו קבוצת מטיילים שהגיעה כל הדרך מניו זילנד כדי לטייל במסלול. "אבל רגע", שאלתי, "אתם מניו זילנד, מה לעזאזל אתם צריכים לעבור חצי עולם כדי להגיע לכאן כשאתם, ובכן, גרים בניו זילנד"?

"ובכן, ניו זילנד נהדרת", השיבה לי אחת המטיילות בנימוס סקסוני טיפוסי, "אבל בכל זאת, אין אף מקום יפה כמו האלפים". כן, הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר.

הטור דה מונט בלאן, סובב המון בלאן, ה-TMB, הוא אחד הטרקים המפורסמים בעולם, והוא פופולארי מאוד. כמה פופולארי? ובכן, סביר מאוד שבקתת ההרים שאתם תשהו בה תהיה מלאה וכן, סביר מאוד שאם לא תזמינו מראש (עדיף מספיק מוקדם מראש) - תיאלצו להתפשר. מצד שני, הפופולאריות גם מבשרת על מפגש מרתק עם ערב רב של אנשים מכל העולם (הצרפתים מושלים בכיפה, אבל יש גם אירופאים אחרים חובבי הרים וגם אמריקנים ממערב ארה"ב. מעניין שלא פגשנו פעם אחת מטייל אמריקני מהחוף המזרחי), וזו עבורנו הייתה חוויה נפלאה. בכלל, בטרקים באירופה אני חווה דיסוננס משמעותי בין הקרירות האירופאית לבין מה שקורה בטרקים - אולי זה משהו באוויר הדליל, אבל ניכר שהמפגשים האנושיים בבקתות ההרים הם פשוט אחת מהחוויות הטובות ביותר בנמצא - היי טקיסטים, מתבודדים, פנסיונר בן 80 וביתו, בנקאי מז'נבה, סטודנטים, זוגות אוהבים - כולם עולים על הטרק ובונים, שלא במודע, פסיפס אנושי נפלא שיכול להתגבש רק במקום כזה. מעורר אופטימיות גם אצל גדולי הציניקנים (עבדכם הנאמן הוא אחד מהם).

שלושת המקומות הפופולאריים להתחיל את הטרק הם שמפה (Champex), קורמאיור (Courmayeur) ולזוש (Les Houches), והאחרונה היא בפער הפופולארית מכולם, במידה רבה בגלל הקרבה לשדה התעופה ז'נבה. אנחנו בחרנו ללכת עם הזרם (ועם מבול ההמלצות) ולהתחיל בלזוש. אבל גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן, ואת המסע שלנו התחלנו בטרמינל 1 המשמים, שם לקחנו טיסת איזיג'ט שיצאה בשעות הבוקר המאוחרות ומשם, באופן נוח מאוד, שאטל עד המלון ללזוש.

לזוש היא עיירה אלפינית קלאסית, עם מבחר רחב של אפשרויות לינה (כלל אצבע בטרק - אם אתם בעמק אז אתם בציבילזציה; אם אתם בהרים אז לא. לזוש בעמק) ומסעדות. לכאורה, האדם הסביר היה ודאי מתרגש כהוגן מהחוויה המצפה לו אבל אני? אני שקשקתי מפחד והתחלתי לדמיין את כל תרחישי האימה - שלא אצליח לטפס, שלא אירדם בלילות מצרמוניית הנחירות שמאפיינת לינת דורמז (כן, חברים וחברות. זה המצב. תתרגלו), שאכשל, שלא אצליח. בלזוש פגשנו בחבורת ישראלים שזה עתה סיימה את הטרק. אחד מהישראלים, בנוי לתלפיות, סיפר לי שהטרק היה קשה עבורו ושהוא נאלץ לעצור באמצע. אלוהים, חשבתי, מה יגידו אזובי הקיר. לימים, הוא יהיה האדם הראשון והאחרון שפגשתי במהלך הטרק שלא הצליח לסיים אותו.

כדרכו של הבוקר, הוא הגיע. ניעורתי משינה, התארגנתי, אכלתי ארוחת בוקר, חגרתי את התיק שיהיה לי לבית באחד עשר הימים הקרובים, והצטרפתי לאחר מאות מטרים בודדים מהמלון למקטע הצר שיהיה נתיב דרכי בימים הקרובים. את היום הראשון שלנו בטרק קיבל גשם, קור וערפל, שהקשה עלינו לראות למרחקים והזכיר לנו שבטרקים ארוכים צריך להיערך (בעיקר מנטאלית, אבל גם פיזית) להליכה ארוכה מבלי לראות דבר. הטבע, מסתבר, לא מתכנן את תכניותיו בהתאם לגחמות שלנו. לאחר 18 ק"מ של הליכה לא קשה מדי הגענו ל - Refuge de Nant Borrant. נכון, היה ערפל לפרקים וגשום לפרקים אחרים אבל היי, לא צריך יותר מכרי מרעה ומכמה פרות כדי להעלות חיוך עלינו, יושבי הארץ המדברית הקרויה ישראל.

ביום השני התחלנו לחשוד שאלי הגשם נוטרים לנו טינה. גשם שוטף ליווה את פנינו ואני, אופטימי שכמותי, המשכתי להפציר לחבר שהתלווה אליי למסע - "תראה, זה גשם, אבל העיקר שאין שלג". מהר מאוד הנחת היסוד הזו עורערה כשעלינו בגובה והתחלנו לתעות בסופת שלג מקפיאה. איכשהו, לא נקלענו לפאניקה פשוט כי ראינו מטרקים אירופאים מגיעים מולנו, רגועים ומחייכים, כאילו להיקלע לסופת שלג בספטמבר בהר זו חוויה שבועית מבחינתם. למזלנו, היום השני לטרק היה גם היום הקצר ביותר (8 ק"מ) כך שהגענו בשלב די מוקדם (למרבה הפליאה כל עשר האצבעות שלי הגיעו איתי) ל-Refuge de la Croix du Bonhomme, אותו ראינו אך בקושי מבין פתיתי השלג. הלכנו לישון לאחר ריבוי שיחות עם מטרקים ביודענו שאומנם מזג האוויר לא האיר לנו פנים, אך שמחר המצב צפוי להשתפר דרמטית. קמנו מוקדם אל נוף ערפילי וטיפה מאכזב, שמהר מאוד התנקה וסיפק לנו את אחד הנופים הפנוראמיים היפים ביותר שראיתי בימי חיי.

האלפים הצרפתיים ניבטו לנו מכל הדרם, השלג שרק אתמול נראה מפחיד התיישב ברכות על הקרקע והנופים, הו הנופים של היום הזה היו פשוט נפלאים. נהנים ממזג האוויר החלטנו לעשות את הוריאנט הנפלא (מומלץ ביותר) שעובר דרך Col de Fours. משם ירדנו חזרה לעמק ואז התחלנו שוב בעליות הקשות של הטור, אליהן כבר הורגלנו, והאמת שבנוף כל כך מעורר תדהמה גם העליות הקשות ביותר מקבלות חזות של נורמאליות. את העלייה סיימנו ב- Col de la Seigne, נקודה יפהפייה שמהווה את נקודת המעבר מצרפת לאיטליה. מעתה, המון בלאן יהפוך למונטה ביאנקו. אנחנו, מצידנו, המשכנו בירידה אל - Refugio Elisabetta. זה היה מקטע נפלא, מהיפים ביותר בטרק, מהיפים שראיתי בימי חיי.

את היום הרביעי התחלנו בהתרגשות כי ידענו שנסיים אותו בעיירה קורמאיור, שהבטיחה רבות ונצורות בכל הקשור לתחום הקולינאריה האיטלקית. גם ביום זה הנופים נהדרים, כשהשביל מתמרן דרך המורדות המזרחיים של רכס המון בלאן. בתום הליכה של כ-16 ק"מ נחשפנו לחוויה המאתגרת ביותר בעיניי בטרק - הירידות. איכשהו, בניגוד לאינטואיציה ולחשש המוקדם, התברר שהעליות נעימות ונחמדות הרבה יותר מהירידות. לאחר ירידה של כ-1,200 מ' הגענו שמחים וטובי לבב לעיירה ונהנינו מפיצה אמיתית. אגב, פגשנו מטרקים שבחרו להעביר יממת מנוחה בקורמאיור - לשיקולכם. את הלינה עשינו במלון זול שמנוהל על ידי זוג מבוגרים בשם - Pension Venezia.

המקטע הבא היה מקטע "מזחיל" בלשון המטרקים, והוא אכן סיפק רצף עליות וירידות שלא היה מבייש את כיבוש החרמון ב-67. מזל, כרגיל, שאת ההליכה המאתגרת בטרק מלווה נוף כל כך יוצא דופן, כל כך בתולי, כל כך גלויתי. החשש המרכזי שליווה אותי בעת שטיילתי היה מחרקים מעופפים שייכנסו לפה הפעור שלי. את היום סיימנו לאחר 19 ק"מ ב-Refugio Elena שם התוודעתי לפאר היצירה של אירופה הקלאסית - שירותי בול פגיעה. ובכן, הריפוג'יו היו מהפשוטים שהיינו בו, כורח הנסיבות של ריחוקו הגיאוגרפי היחסי מכל נקודת ישוב אחרת, אך גם בו פשתה האווירה החברותית והכיפית של בקתות ההרים בטרק. במקום פגשתי את הנרי, בנקאי מז'נבה, שעושה בכל שנה טרק מאתגר אחר לגמרי בעצמו. "אתה לא קצת חושש לטייל לבד?", שאלתי. "חושש. אבל אני מגלה בכל פעם שאני לא באמת לבד, פשוט עם אנשים חדשים". "אני מקנא בך, ולא כי אתה בנקאי בז'נבה", השבתי. "אין לך מה לקנא בי. את כל הרווחים שלי אני מבזבז בגלל יוקר המחייה בשוויץ. אצלכם הכל זול הרי, לא?". גיחכתי בנימוס.

את האמירות של הנרי על יוקר המחיה בשוויץ עמדנו להוכיח במו עינינו ביום השישי, היום בו נחצה את הגבול לשוויץ, ב-Grand Col Ferret. אבל לכל פס (Col בצרפתית, בטח הבנתם) יש פרולוג, שהוא דרך נעימה להגיד שיש אליו עלייה מפרכת. אחת כזו הייתה לנו גם ביום זה אך גם היא, כדרכן של עליות, נגמרה, וכך מצאנו את עצמנו בשוויץ. את הירידה עשינו כשאנחנו מלווים באלפי כבשים עד האופק שהחליטו להצטרף לפרק זמן קצר לטרק, והתחלנו את דרכנו בעמק ציורי ששזורים בו כפרים שוויצרים מקסימים עד שהגענו ל-Hotel Edelweiss, כ-13 ק"מ לאחר שיצאנו (יום קצר יחסית). למקטע של שוויץ (או יותר נכון, עד שאמפה) יש מוניטין של "שעמום". ובכן, אנחנו לא חשנו בכך ודווקא נהנינו מהנוף הייחודי, הנעים, של עיירות הפרוסות בעמק אלפיני, ולא היינו ממליצים לוותר עליו או לעקוף אותו עם רכב.

שוויץ היא מדינה יקרה. כמה יקרה? ובכן, המחירים קופצים פי שניים. אחרי הכל, יש לה מוניטין לשמר. איכשהו, גם החוויה הקולינארית שלנו הידרדרה, בין אם כי עזבנו את איטליה (נטולת התחרות) או כי הגענו לארץ שמתגאה בשורת מאכלים מקומיים שכולם הם וריאציה של מלא תפוחי אדמה עם מלא גבינה (שזה נחמד, אבל לא כשזה עולה 100 שקלים). כשסיימנו את היום השישי (היום האמצעי מבין שלושת הימים בשוויץ) הודינו למתכנן התבוני של גבולות המון בלאן על שהחליט לשבץ את שוויץ לכמות מצומצמת יחסית של מקטעים. אחרי הכל, לא היינו הנרי הבנקאי מז'נבה. מכל מקום, אחרי 15 ק"מ של הליכה נעימה בעמק ירוק (ולאחר מכן גם ביער שופע פטריות) הגענו לשאמפה היפהפייה שלמרגלות אגם יפייפה לא פחות.

היום השמיני זימן לנו את העלייה הקשה ביותר בכל הטרק אל הנקודה הגבוהה ביותר בטרק, במסגרת הוריאנט המוליך אל Fenetre d'Arpette. האתגר בטיפוס הזה הוא לא רק בעלייה, אלא גם בתוואי השטח המבולדר. עם זאת, ניכר ששבעת הימים שעברנו עד כה היטיבו עם הגב והרגליים שלנו והפכו את הגוף שלנו לקצת פחות נימוח וקצת יותר מותאם להליכה. וכך, ההליכה האימתנית, פסגת כל פחדיי טרם הטרק, הסתמנה כעוד יום הליכה מאתגר אך לא קטלני, כשבאמצעו נופים נפלאים. לאחר ירידה קשה (טוב, תשכחו מכל מה שאמרתי על הרגליים שלי) השלמנו מקטע מאתגר שכלל 14 ק"מ הליכה וטיפוס של 1,450 מ', והגענו ל-Auberge Mont-Blanc שבעיירה טריינט (Trient).

ביום התשיעי חשנו את הארנק נע ונד בכיס כי הוא ידע, היטב ידע, שאנחנו חוזרים לצרפת ולמחירים השפויים (באופן יחסי). החזרה לצרפת גם אפשרה לנו להשקיף, לראשונה מאז תחילת הטרק, על פסגתו הלבנה של המון בלאן. במשך שמונה ימים סבבנו את ההר האימתני אבל איכשהו, הזוויות ומזג האוויר מנעו מאיתנו להביט בו. אבל מכאן, מ- Col de Belme, ראינו אותו סוף סוף - מלכותי, גבוה, רך, שלג עד נח ברכות על פסגתו הבוהקת. שלום לך, הר יקר. אתה אולי אדיש לחלוטין ליצורים הקטנטנים המתקראים אדם שסובבים אותך אבל אנחנו, אנחנו הקטנים, מביטים באלמותיות שלך ומבינים כמה זמניים אנחנו. את היום סיימנו לאחר 13 ק"מ ב- Gite le Moulin שבטרה לשמפ (Tre le Champ).

היום העשירי הוא "יום הלונה פארק" בפי המטרקים בגלל שרשרת הסולמות שצריך לעלות במסגרת המקטע. אנחנו, מצידנו, דווקא התרגשנו מההזדמנות להיפגש עם אחד הוריאנטים המעוטרים בטרק - האגם הלבן (Lac Blanc). הדרך לאגם היא פשוט מרהיבה ועוברת גם היא (אין מנוס, חברים, כאן זה לא עמק החולה) בעלייה אך הקרשנדו בסיום הוא בלתי רגיל - שרשרת אגמים תכולים על רקע המון בלאן. היו כאן מטרקים רבים שמחליטים להעביר את הלילה ברפיוג' שבאגם - אנחנו לא היינו אבל שמענו המלצות. לאחר יום קצר של 8 ק"מ הגענו נרגשים אל הלילה האחרון שלנו בטרק, ב-Refuge le Flegere.

את יומנו האחרון בטרק התחלנו ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנו שבסופו של היום נחזור לנקודה בה התחלנו, 170 ק"מ אחורה. מצד שני, ידענו שאנחנו צפויים לעזוב מקום שהיה לנו בית בעשרת הימים האחרונים. הטרק לא היה רק מקום פיזי, אלא מצב תודעתי בו היינו - השפה אחרת, המפגשים עם בני אדם אחרים, ההיקסמות מהטבע אחרת, הכל אחר. זה לא היה הטרק הראשון שלי, אבל בטרק הזה למדתי שעבורי אין תחליף לעוצמת החוויה הנרכשת מהליכה מרובת ימים בנוף דרמטי. בטרק הזה התאהבתי (ואשתי היקרה תסלח לי) כמעט באופן פיזי בחוויה הזו של הטיול.

כל צעד קירב אותנו אל יעדנו, ואז ניבט אלינו כפר שהתברר מבדיקה שטחית במפה כלזוש. וזה היה אך סמלי שאל הסוף נגיע אחרי ירידה מזחילה וקשוחה עד לכפר. בכפר עצמו התחלנו ללכת, ביודענו שאלה הצעדים האחרונים. ופתאום, כך פתאום, כמו באבחת סכין - הסתכלנו ימינה וגילינו, למרבה ההפתעה, את המלון בו ישנו בלילה הראשון. הגענו, אם כי עד היום יש מחלוקת אם את פיקות הברכיים שלנו השארנו שם, לקבורת שמיים.

לאחר 11 ימים, סיימנו את מסענו. אין ספק, הטור ראוי ובגדול לכל דברי השבח וההלל שנאמרים עליו. באחד עשר הימים שטיילתי בו עמדתי נפעם מול יופיו של הטבע, אבל ביום האחרון, אם יורשה לי, עמדתי נפעם גם מול עצמי. אחרי הכל, עמדתי בהבטחה שהבטחתי לעצמי ולבוס שלי אי אז, חצי שנה לפני כן. ובכל זאת, רק שאלה אחת ניקרה בראשי מיד כשסיימתי: מתי הטרק הבא?



המלצות, רבותיי, המלצות:

1. מוצ'ילה - שימו לב שהמוצ'ילה שלכם עומדת בהגדרות הכבודה של חברת התעופה איתה אתם טסים ויכולה להיכנס אתכם לתא הנוסעים. אל תשכחו שמה שנכנס לתא המטען - עולה כסף - והוא יעלה לכם עוד יותר כסף אם לא תיערכו מראש.

2. השאטלים - שיטה נהדרת להגיע משדה התעופה ז'נבה ללזוש - בהזמנה אפשר להכניס את שם המלון שלכם והשאטל יוליך אתכם ישר עד לשם. אנחנו השתמשנו בשאטל נהדר וזול בשם - Alpy Bus

3. כושר גופני - הטרק מתאים בעיניי לכל אדם בכושר סביר. עם זאת, מומלץ בהחלט להיכנס לכושר בסיסי לפני כן כדי להקל עליכם בעליות ובירידות.

4. משקל תיק - רבים וטובים ממני כתבו טיפים מוצלחים והכל נכון. בחייאת, קחו כמה שפחות ציוד. אין סיבה להביא יותר משלושה פריטי לבוש מכל דבר (ותכבסו שם); אין סיבה להביא סנדלים (תביאו כפכפים קלים). עם זאת, אל תוותרו (והוראות אלה נכתבו בדם) על משקפי שמש ועל כפפות. בנוסף, תקפידו על צמצום גם בדברים שנראים זניחים (עיתון במקום ספר; ספר רך במקום ספר קשיח - הכל מסתכם בסוף בעוד כמה מאות גרמים שתרגישו אותם היטב בטיפוסים מפרכים).

5. הזמנות מראש - תזמינו מראש את המקומות, בדגש על בקתות ההרים הנידחות (Bonhomme, Elisabetta, Elena). חבל להיתקע עם תכנון מסלול לא אידיאלי שלא מתאים לכם רק כי לא חשבתם על זה מראש. את מרבית הבקתות אפשר להזמין מהאתר הזה, אבל יש מקומות שניתן להזמין רק טלפונית.

6. הארוחות נהדרות ומשביעות - בכל מקום בו תישנו אפשר להזמין פיקניק משביע שיהיה ארוחת הצהריים שלכם (אנחנו הזמנו פיקניק היכן שידענו שאין מקומות לעצור לשתות ולאכול משהו קטן; שווה לתכנן מראש). שימו לב לבקש אוכל צמחוני אם אתם, ובכן, צמחוניים.

7. שינה - אם אתם מתקשים לישון תביאו אטמי אוזניים. אם אתם נוחרים - תהיו בני אדם ותבקשו בעדינות מיטה צדדית. הלינה היא משותפת, ובחלק מהמקומות יש לנים רבים בחדר אחד.

8. ימי הליכה - תשתדלו לצאת מוקדם ככל האפשר (בכפוף לארוחת בוקר) - כך תהיו פחות לחוצים בהליכה עצמה, וגם יהיה לכם יותר זמן להתפנק בערב עם בירה ואנשים טובים. אגב, מרבית המטיילים שפגשנו היו מהירים יותר מהזמנים שרשומים בתמרורי המסלול (לדעתי הם משקללים את העובדה שהטרק הוא מאוד פופולארי ושהרבה אנשים עושים אותו)

9. אני הסתובבתי עם ספר מודפס (שקרעתי חלקים ממנו בכל פעם) של Cicerone, אבל בתאכלס המסלול משולט כל כך טוב שלא צריך בעיניי יותר ממפה טופוגרפית עם שמות הבקתות המסומנות. חבל על המשקל והתועלת די מוגבלת.

10. וריאנטים - יש כמעט בכל מקטע. אנחנו בחרנו בהם לרוב והמומלצים שבהם הם Col de Fours, Lac Blanc, Fenetre d'Arpette.

11. מזג האוויר באלפים הוא לא כל כך יציב, גם בקיץ, וגם יום שמש יכול להסתיים בסופת שלגים, בייחוד אם אתם עולים בגובה. בדקו את מזג האוויר והשתדלו להישאר נמוך במזג אוויר גרוע. ככלל, ההערכה הרווחת בקרב מטיילים (ובאתרים השונים) היא שהעונה היציבה ביותר לטיול היא השבועיים הראשונים של ספטמבר.

12. תקנו נעלי הליכה טובות אבל דחילק, תשתדלו שהפעם הראשונה שאתם הולכים איתן לא תהיה בטרק. אותו דבר גם עם תיק הגב שלכם. אין דבר יותר חשוב משני אלה.

13. מים - שכחו מתזת שלושת הליטרים שלמדתם בצופים. אני הסתובבתי עם ליטר אחד וזה היה די והותר, בעיקר כי אפשר היה למלא מים בנקודות עצירה בדרך. אני אישית ממלא מים מנחלים כל עוד אני רואה את מקור הנביעה ולא רואה חיות מרעה.

14. כמה ימים הטרק? זה מאוד משתנה מאדם לאדם, אבל חלק הארי של האנשים שפגשנו מטיילים 10-11 ימים בטור. אני חשתי בסופו שיכולתי לסיים אותו גם בעשרה ימים, אבל עדיף לדעתי לקחת מקדם ביטחון.

15. מקלות הליכה - בעיניי חשובים מאוד בהליכות ארוכות. בבן גוריון ושדה התעופה ז'נבה זרמו איתם, אבל בחלק משדות התעופה לא מוכנים להכניס אותם לתא הנוסעים.

15. אנחנו שהינו בלילה האחרון בלזוש במלון נפלא ולא יקר בשם - Rocky Pop Hotel. המקום מומלץ מאוד, וכך גם המסעדה הנמצאת בו.

16. יש בשדה התעופה ז'נבה חנויות שוקולד מהממות. אני לא התאפקתי (עזבו את הקלוריות, המחיר) ופינקתי את עצמי ואת משפחתי. יאללה, לא כל יום מסיימים טרק.


מסלול הטרק (מפה טופוגרפית בלינק המצורף)-

Les Houches (Gite Michel Fagot) - Refuge de Nant Borrant - Refuge de la Croix du Bonhomme - Refugio Elisabetta - Courmayeur (Pension Venezia) - Refugio Elena - La Fouly (Hotel Edelweiss) - Champex (Gite Bon Abri) - Trient (Auberege Mont Blanc) - Tre le Champ (Gite le Moulin) - Refuge La Flegere - Les Houches



2257 צפיות

travel blog בלוג טיולים אירופה דרום אפריקה יוון 

About Me

הבלוג הזה הוא למעשה שילוב של כל האהבות שלי -  טיולים, צילום וכתיבה. אני מקווה שתמצאו בו השראה לטיול הבא שלכם

 

Read More

 

Join My Mailing List