כבכל קיץ, אני תר אחר "הטרק הגדול הבא", זה שיעשה לי את אותו עקצוץ בלב ששמור, לפחות עבורי, רק להליכה מתמשכת בטבע. אל תבינו אותי לא נכון - אני חסיד גדול של מסעות באשר הם, והאושר שבגילוי נמצא בי גם כשאני נפגש עם עיר חדשה, כפר לא מוכר או מסעדה מיוחדת. ובכל זאת, "הטרק" - אותה הליכה ארוכה ואפית בטבע - הוא לעולם חוויה מיוחדת, כזו שאפשר להעריך את איכותה רק לאחר מעשה - אולי כמו כל החוויות העמוקות באמת. מכל מקום, אחרי שהתוודעתי ל-TMB באלפים, תרתי את ההיילנדס הסקוטים (WHW) ושמתי פעמיי לפירנאים, המתין לי חבל ארץ נוסף והוא הדולומיטים. ואיזו דרך טובה יותר יש להכיר את חבל הארץ ההררי הזה מאשר באמצעות "הדרך הגבוהה 1", Alta Via 1.
אלטה ויה 1 (או כמו שנקרא לו מעתה ואילך, ה-AV1) הוא המפורסם והנוח מבין ששת מסלולי ההליכה החוצים את הדולומיטים. מדובר במסלול הליכה בן כ-130 ק"מ העובר, לרוב מצפון לדרום, באחד מחלקי הארץ היפים ביותר בעולם הזה - הדולומיטים האיטלקיים. גיאוגרפית, הדולומיטים מהווים חלק בלתי נפרד מהאלפים אבל הם גם במידה רבה שונים מהם מאוד - בגלל תופעות גיאולוגיות שונות הם מאופיינים בהרים מצוקיים וסלעיים במיוחד המשווים לכל האזור נופך דרמטי. אורכו של הטרק משתנה, אבל מרבית האנשים ישלימו אותו תוך כשמונה ימים.
מזג האוויר ומתי לנסוע
"העונה" ל-AV1 דומה לכל אזור עם אקלים אלפיני - איפשהו בין אמצע יוני לבין אמצע ספטמבר. אני בדרך כלל אוהב להמליץ לטייל מחוץ לעונה, אבל במקרה הזה זה יהיה קשה מאוד ממספר סיבות:
1.בעונה מזג האוויר חמים יותר ובעיקר יציב יותר עם פחות סופות שלג (לא, זה לא אומר שאין סיכוי לסופות שלג בעונה. בהרים, כמו בהרים, יש כלל ויש יוצא מן הכלל).
2. הטרק מתבסס על בקתות (לינה ואוכל) ומחוץ לעונה מרביתן לא פועלות. זה לא אומר שאי אפשר לתכנן טרק מחוץ לעונה, אבל זה אומר שזה יהיה הרבה יותר קשה.
3. כשיש שלג - הרבה יותר קשה ללכת במסלול. ואם לאירופאים המורגלים זה קשה - לנו הלבנטינים זה קשה פי כמה וכמה.
תחילתה של העונה (יוני - יולי) היא אביב באלפים, כשהכל פורח והשלג עדיין לא לגמרי נמס. זה עשוי להיות מאתגר להליכה, אבל זו בעיניי העונה היפה ביותר לטייל בהרים, כשההרים עוד מכוסי שלג עבה. ככל שמתקדמים בעונה כך מזג האוויר נעשה יציב יותר אם כי, כאמור, גם כאן יש להניח שמתישהו במהלך הטרק תיתקלו בגשם (גם שוטף) ואולי גם בשלג. אנחנו, מצידנו, החלטנו ללכת בסוף אוגוסט.
איך להגיע?
ההגעה לטרק היא לא כל כך פשוטה, בעיקר מכיוון שהיא מתחילה בצפון הדולומיטים, שהוא החלק המרוחק ביותר של האזור. אנחנו חיפשנו את הדרך הנוחה והזולה ביותר, ומצאנו אותה לבסוף בטיסה ישירה לונציה (אל על, נחיתה בשעות הבוקר המאוחרות) וביציאה משם דרך שתי תחנות ביניים (ורונה ופורטזה) עד ל-Toblach, שנושאת גם את השם האיטלקי Dobbiaco (באזור זה דוברים גרמנית, ולמרבית הכפרים יש שמות כפולים). הנסיעה אומנם לקחה זמן (כ-4.5 שעות מקצה לקצה ברכבת, כולל זמני המתנה) אבל היא הייתה נוחה מאוד - גם מבחינת הרכבת עצמה וגם מבחינת ההזמנה המוקדמת דרך האינטרנט. ככל שאני מכיר - זו הדרך המהירה ביותר להגיע לנקודת ההתחלה של הטרק.
מדוביאקו (מ"התחנה המרכזית" של הכפר) יוצא קו אוטובוס שלוקח ישירות לנקודת ההתחלה של הטרק - אל אגם ברייס. באגם אפשר לקנות ציוד בסיסי אחרון ששכחתם, אבל עדיף לעשות את כל הקניות המקדימות לפני הגעתכם לדולומיטים.
ללכת ב-AV1 - כך תעשו את זה נכון :
1. להשתדל לצאת כמה שיותר מוקדם ליום ההליכה - הגשם (והשלג) נוטים להגיע בעיקר החל מהצהריים, עם התעבות העננים. הדבר נכון שבעתיים להליכה בשלג - שנוח להליכה בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר הטמפרטורות הקרות של הלילה.
2. לא לצאת לדרך אם יש סיכוי סביר לסופת שלג. באותו עניין - לא להניח שאם מזג האוויר שמשי בבוקר אז הוא יימשך ככה גם לתוך הצהריים.
3.להתייעץ עם בעלי הבקתות - הם מבינים לרוב יותר טוב מכולם במזג האוויר הצפוי.
4. ללכת בשלג יכול להיות כיף לא רגיל, אבל יכול להיות גם מסוכן - לכו בזהירות רק היכן שאחרים הלכו לפניכם.
5. קילומטרים זה מושג מטעה שלא תמיד מלמד על הזמן הצפוי לכם בהליכה - קחו מקדמי ביטחון ותיקחו בחשבון שלתוואי הדרך יש השפעה גדולה לא פחות על זמן ההליכה.
6. גם אם אתם בשיאכם הגופני - אל תלכו ביום יותר מ-25 ק"מ; ואל תלכו יותר משלושה ימים ברצף למעלה מ-20 ק"מ.
7. תזמינו מראש בעונה את הבקתות החמה ותימנעו מבעיות. אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בלי מקום לינה מהוגן באמצע ההרים.
עלויות:
טרק באלפים הוא לא חוויית לואו קוסט, אבל מצד שני העלות ברורה מאוד. השיטה העסקית ברורה - אתה מזמין לילה בבקתה שכולל את הלינה, את ארוחת הערב ואת ארוחת הבוקר. בחלק מהבקתות (ב-AV1 זה פופולארי פחות) אפשר להזמין גם פיקניק לארוחת הצהריים. בהערכה גסה - לילה + ארוחת ערב + ארוחת בוקר בבקתה יעלה בין 70 ל-110 יורו, כשארוחת פיקניק (כריך + קינוחים) תעלה 10-15 יורו. זה לא מעט, אבל מצד שני זה בערך כל מה שתוציאו בטרק למעט עצירות הפוגה לקפה ולשוקולד (יורו בודדים) ולעיתים רחוקות לארוחת צהריים. לרוב הארוחות שמוגשות בבקתות הן מצוינות ומשביעות - והדבר נכון שבעתיים בטרק הזה.
מה להביא לטרק בקתות?
טרק בקתות פירושו שאין צורך להביא אוהל ואוכל, אלא אם כן אתם שומרים כשרות - וזו דרך נהדרת לצמצם באופן משמעותי את משקל ההליכה. אני לא מתיימר לתת פה רשימה מסודרת ומלאה, אבל הכללים שלי פשוטים:
1. תביאו כמה שפחות ציוד: כמעט אף אדם לא מתחרט על כך שהוא הביא מעט מדי ציוד, וכל קילוגרם נרשם היטב בטיפוסים המפרכים בהרים.
2. אין צורך להביא את כל הארון: שני סטים של בגדים (זה שאתם לובשים ואחד ספייר) יספיקו בהחלט (טוב, אפשר להוסיף סט אקסטרה נוסף של תחתונים וגרביים) - בתנאי כמובן שהבאתם כלים לכביסה ידנית.
3. ביגוד חם: אני ממליץ על מיקרו - פליז לעצירות; מעיל גשם (גם שקית עם חור לראש תעשה את העבודה) ופליז מחמם. באמת שאין בעיניי צורך במשהו מאסיבי יותר - אלא אם כן אתם מתכננים לטרק בחורף. כפפות וחם צוואר - יועילו מאוד.
4. משקפי שמש הם מצרך חובה למול האפשרות לשלג - עיוורון שלגים זה דבר אמיתי.
5. למעט חריגים - אין סיבה להתהלך עם יותר מליטר מים בכל פעם. כמעט תמיד יהיה היכן למלא.
6. אל תוותרו על נעלי הליכה ומקלות הליכה טובים. זה יקל מאוד על ההליכה שלכם.
7. אל תביאו מוצ'ילה גדולה (מהאלה של הטיול שלכם לדרום אמריקה) לטרק - היא כבדה וסתם מוסיפה משקל. בעיניי כל מוצ'ילה עד 60 ליטר יכולה לעשות את העבודה.
יום 0 - התארגנות לטרק
הגענו אחר הצהריים ל-Dobbiaco, כפר נעים בעמק למרגלות הדולומיטים. זוהי נקודה נוחה מאוד להצטיידות במזון ובמים לפני הטרק, וגם ברכישת מפה במרכז המבקרים (חשוב מאוד - השילוט בטרק אינו מיטבי ולפחות לדעתי, ובניגוד ל-TMB או ה-WHW, זהו מצרך חובה למטרק). מרכז המבקרים הוא גם הזדמנות חשובה להתעדכן בעדכונים קונקרטיים על מזג האוויר, מצב השלג וכדומה. את ארוחת ההשקה של הטרק עשינו בפיצרייה מצוינת בשם Hans והתארגנו לטרק במלון מצוין לא פחות בשם רוזנגרטן.
יום 1 - מאגם ברייס (Lago di Braies) לבקתת Sennes (כ-10 ק"מ)
בוקר. קצת נרגשים (בכל זאת, כל הטרק עוד לפנינו) התחלנו את דרכנו, לא לפני ארוחת בוקר מכובדת, לעבר תחנת האוטובוס כדי לתפוס את האוטובוס הראשון המוליך לאגם ברייס, נקודת ההתחלה של הטרק. מזג האוויר נראה מבטיח ואנחנו עשינו את דרכנו מעלה, עד האגם עצמו (כחצי שעת נסיעה). האגם הוא אטרקציה תיירותית כשלעצמה, ולא בכדי - מים בצבע טורקיז מטורף שתחומים בין הרים מצוקיים במיוחד. כל האזור יפה בטירוף ושווה השתהות גם לממהרים שבכם. המהדרין עם הזמן העודף מוזמנים גם לשוט באגם עם הגונדולות הפרוסות בו. אין ספק - נקודת התחלה שכזו מציבה רף גבוה במיוחד לטרק.
לאחר התפעמות קצרה מהאגם נזכרנו שמחכה לנו אחת העליות הקשות של הטרק (כ-900 מ'), והיא אכן הגיעה. הטיפוס לא פשוט, אבל לאורכו נשקף נוף מהמם של הדולומיטים הצפוניים. לאחר עלייה בת כשעתיים מגיעים ל-Forcella Sora Forno, פס יפהפה עם נוף לכל אופק בנמצא, ובעיקר אל הדרך שעוד מצפה לנו. אחרי מנוחה קצרה ורצף מחשבות המלווה כל נקודה שכזו (היה קשה אבל בחייאת, הנוף שווה את הכל) המשכנו בהליכה על שביל נוח עד למקום הלינה הראשון שלנו - Sennes. בסך הכל - היום הראשון הוא בהחלט אחד הימים היפים של הטרק אך גם אחד הקשים שבהם.
יום 2 - מבקתת Sennes לבקתת Scotoni (כ-23 ק"מ)
בבוקר היום השני לטרק התעוררנו מוקדם מהצפוי לצלילי הפעמונים המחוברים לפרות המסתובבות כאן. אחרי ארוחת בוקר טובה התחלנו ביום הליכה נוסף, שאמור להיות קשה למדי. תחילת המסלול אופיינה דווקא בהליכה נינוחה באחו יפהפה ואנחנו, תמימים שכמונו, כבר התחלנו להשתעשע בפער שבין מה שכתוב לבין מה שקורה בפועל. הירידה התלולה לעבר Pederu והעלייה התלולה מיד לאחריה השיבו לנו את הצניעות.
המסלול ממשיך דרך עמק יפה מאוד עד למקבץ של שלוש בקתות שנושאות בדרך מוזרה את אותו השם - Fanes. האחרון שבהם הוא הגדול, הפופולארי והנוח ביותר לעצירת צהריים. ממנו ממשיכה עלייה נוספת לאזור פראי ופתוח למדי הנמשך עד Malga di Gran Fanes (כן, אותו שם. אנערף).
אחרי התבשמות בנופים יוצאי הדופן הגיע טפטוף נעים, שהפך בהדרגה לגשם שוטף ואלים מאוד. אנחנו, מצידנו, עשינו את המירב כדי ללכת במהירות אל היעד וכך הלכנו ללא הפסקה עד שהגענו לנקודת תצפית יפה, מבלי להסתכל במפה (גם כדי לא להתעכב וגם כדי לא להרטיב אותה). בזמן המנוחה שלנו מצאנו את עוז הנפש כדי לפתוח את המפה, רק כדי לגלות שהלכנו חצי שעה לשווא וטעינו בדרך. נכון, השילוט היה גרוע ביותר אבל זה מחדד את המלצתי - תסתובבו עם מפה בטרק הזה ותיראו שאתם יודעים היכן אתם צריכים לפנות. אחרי אחורה פנה מבאס במיוחד תחת גשם שוטף חזרנו למסלול והגענו עד ל-Forcella del Lago Lagazui, ממנו יש ירידה תלולה עד לאגם הנושא את אותו שם.
בשלב הזה מזג האוויר התבהר, והנוף היה פשוט מקסים. את הירידה התלולה ל-Scotoni עשינו מותשים, אבל יש תמורה לאגרה - זו אחת הבקתות הטובות מכל הבחינות, בדגש על האוכל ועל הכנסת האורחים.
יום 3 - מבקתת Scotoni לבקתת Angelo Dibona (כ-12 ק"מ)
מזג האוויר בבוקר בישר טובות לקראת העלייה לאחד הפסים המרשימים ביותר בטרק - Travenanzes. אבל כידוע לכל מי שכף רגלו דרכה בהרים - כדי להגיע לפס מרשים צריך, לרוב, להשיג כמה וכמה יבלות בדרך. וכך התחלנו, אנחנו, את העלייה בבוקר המוקדם, כשחצי השעה הראשונה הוקדשה לעלייה חזרה לאזור האגם ממנו באנו ביום אתמול. המהדרין, אגב, יכולים למצוא דרך להגיע לסקוטוני דרך נקודה אחרת, וכך לא לעלות חזרה את פרק הזמן הזה - אתגר מנטלי לא מבוטל. העלייה המצטברת, בת השעתיים, היא מתונה באופן יחסי אך די שיטתית, ולכל אורך הדרך נשקפים הנופים הנפלאים של האזור.
לבסוף, מתנשפים, הגענו לקו הסיום. מן הרגע הזה נשקף לעברנו גם הנוף של הימים הבאים, אותו לא ראינו עד כה. כשעצרנו לנוח מול הנוף הנפלא, הבטנו סביב וראינו תנועה רבה של אנשים, העושים את דרכם לבקתה המפורסמת של Lagazui, המחוברת ברכבל אל העמק. בתוכם - גם כלבים ו(להבדיל) ילדים. פרצנו בצחוק לנוכח ההבדל התהומי בין מגרש המשחקים של צעירותנו (הר תבור כאוורסט ארץ ישראלי) לבין מגרש המשחקים של האיטלקים שחיים כאן, בצפון איטליה. מכל מקום, השביל פונה מזרחה לעבר המורדות הדרומיים של הרכס ומאפשר לכל אורכו תצפית מרהיבה על העמק ועל הרכס הבא, הממתין לנו. אפשרות נוספת, למקצרים, היא לעלות לבקתה ולקחת משם רכבל שיורד למטה (יש האומרים שהתצפית מהבקתה שווה עלייה בפני עצמה). אחרי התהלכות באחד המרחבים היפים ביותר בטרק, התחלנו ירידת נחש לעבר בקתת Angelo Dibona. יום נפלא!
יום 4 - מבקתת Angelo Dibona לבקתת Averau (כ-10 ק"מ)
היום הזה, אחד היפים ביותר בכל הטרק, לימד אותנו שיעור או שניים בצניעות. השיעור הראשון - אל תמדוד קושי של יום לפי מספר הקילומטרים. נכון, זה פרמטר, אבל הוא לכל הפחות לא עומד לבדו - לעלייה בגובה ולתצורת העלייה (מבולדרת, חדה) יש השפעה דרמטית על הקושי. השיעור השני - לעולם לא תהיה בכושר הכי טוב בטרק. גם כשעליתי בשיטתיות למעלה לא יכולתי שלא להתערער מנטאלית מהזוג האמריקני שקיפץ את דרכו למעלה, כאילו העלייה אינה אלא טיול בפארק. ובכל זאת, דינה של כל עלייה להסתיים, ומי שהחליט לטרק בהרים - צריך לקחת בחשבון שעליות הן חלק בלתי נפרד (ומספק מאוד) מהטרק.
ההתחלה של יום ההליכה הזה עוברת, למעשה, באותו מקטע הליכה של היום הקודם - רק בחלק נמוך יותר שלו והפעם לכיוון מערב. יש שמעדיפים לוותר על החלק הזה אבל אנחנו נהנינו ממנו מאוד - אולי כי מזג האוויר האיר לנו פנים, ובהתאמה האיר נקודות מבט שונות לגמרי על הטבע שעמד מולנו. הרקליטוס אמר פעם שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, וגם אני (להבדיל) השתעשעתי במחשבה דומה - האם הנוף בו אנחנו הולכים היום הוא באמת אותו נוף בו הלכנו אתמול? לכאורה כן, ועם זאת הכל כל כך שונה. מכה מחבריי החזירה אותי למציאות - "בוא, אור, זה הסימן שלנו לרדת". וכך ירדנו עד שהגענו לעמק מקסים, חוויה מרעננת בתוך כל ההליכה שלנו על הרים וביניהם.
העלייה ל-Averau אינה קלה אומנם אך משתלמת בהחלט. כמעט לכל אורכה משתקפים נופים יוצאי דופן של האזור, ומכיוון שהיום עצמו הוא קצר אז אין לחץ "להספיק". אחרי טיפוס "קצר" של שעתיים הגענו לבקתה, שהיא ללא ספק הבקתה הפופולארית ביותר שהיינו בה, והאמת שאפשר להבין למה - הגובה (2,413 מ'), המיקום על פס מהמם ו"תנאי השירות" המצוינים הופכים אותה לחוויה מוצלחת במיוחד. בנוסף, הקרבה היחסית של הבקתה לרכבל מאפשרת להנגיש מטיילי יום לביקור קצר במקום. בכל מקרה - הייתי ממליץ לכל מטרק של ה-AV1 לעצור כאן - גם כדי להתבשם מהנופים וגם כדי ליהנות מהאוכל הטוב בטרק, בפער גדול.
יום 5 - מבקתת Averau ל-Passo Staulanza (כ-21 ק"מ)
יום יחסית קשה לפנינו, שהצריך אותנו לקום מוקדם באופן יחסי. אחרי ארוחת בוקר מצוינת התחלנו בירידה מתונה עד ל-Passo di Giau. מדובר (שוב, ובחיי שזו לא הפרזה) באחת הנקודות היפות בטרק והמיוחדות בטרק - הן בגלל האחו היפהפה והן בגלל תצורות הסלע המיוחדות.
בהכללה, פאסו גיאו מסמן את נקודת המעבר לחלק הפראי יותר של הטרק, שמאופיין במיעוט הולכים על השביל ובנוף כמעט חייזרי, שונה מאוד מהתדמית שיש לכולנו על הדולומיטים. הרבה מן המטרקים בוחרים לסיים את הטרק דווקא כאן, אבל לי זה נראה כמו פספוס גדול, דווקא בגלל הייחודיות של תוואי הנוף כאן, ובפרט בגלל פראותו. מכל מקום תוואי השביל ממשיך לעבור בנופים מיוחדים מאוד עד שמסתיים ביער אורנים מקסים ולבסוף ברפיוג'יו שהוא למעשה מלון לכל דבר ועניין, Staulanza. אין ספק שזהו אחד הימים היפים של הטרק!
יום 6 - מ-Passo Staulanza לבקתת Vazoler (כ-20 ק"מ)
כמעט כבכל יום, גם כאן מתחילים בעלייה, אבל סימפטית באופן יחסי. בכלל, הנוף בחלק הזה של המקטע הוא מקסים, שליו ופסטוראלי, מעט שונה מהדרמטיות שכה אפיינה את הימים שקדמו לנו. אל דאגה, עוד נחזור אליה במהרה. את ההליכה העברנו בשקט יחסי, שהופר רק לעיתים רחוקות מצלצולי הפעמונים של הפרות. הצלצולים הזכירו לנו שאנחנו, המטרקים, רק אורחים בתוך ארצם של תושבי דרום טירול המשתמשים בתוואי השבילים של ה-AV1 כדי לרעות את פרותיהם וצאנם.
לאחר הליכה סימפטית ושקטה הגענו ל-Chalet Col de Baldi וניצלנו את הזמן כדי ליהנות מהנוף המקסים שנראה בערך כמו גלויה אירופאית משנות ה-80 (בקתה; עמק ירוק; פרות; נוף הרים) ובעיקר להיחרד מהעלייה הקשה שמצפה לנו לעבר בקתת קולדאי (Coldai). עם זאת, בשלב הזה כבר התחלנו לחוות את נוהל "מה כבר יכול להיות" ובאמת, אולי זה הכושר המשתפר או כוחו של ההרגל, אבל איכשהו - העלייה הזו לא הייתה כזו נוראית ובסופה הגענו לנוף נפלא שגם בה - כן גם בגובה הזה - הוגש קפה מצוין ושוקולד. יש תמורה לאגרה.
מהבקתה נדרשת עלייה נוספת של 10 דק' לעבר הפס, ממנו נשקף אחד האגמים היפים ביותר בטרק, הנושא את אותו השם של הבקתה. מדובר באגם קומפקטי בצבעי טורקיז מהממים, תולדה של המינרלים שהוא סופח ממי השלגים שאחראים למימיו. בדיעבד, היינו ממשיכים את העלייה ועוצרים כאן להפוגה ארוכה יותר, אבל גם כך לא היססנו לעצור גם פה וליהנות מרביצה למרגלות האגם. האגם הזה הוא גם מוקד להרהור רחב יותר על מהלכו של טרק - מי היה מאמין שנוף יכול להשתנות כל כך בפרקי זמן קצרים כל כך של הליכה?
אחרי האגם התחלנו בירידה די חדה בנתיב מבולדר, בדרכנו לבקתת Vazzoler הידועה לשמצה. עוד לפני הטרק השתעשענו בשמועות וחשבנו שהן אינן אלא בכיינות של אלה שהתרגלו לטוב. ובכן, לא בדיוק. אומנם, רוב תאי השירותים במקום הם אינם בול פגיעה (אבל בהחלט לא כולם); המקלחת קיימת (אבל נמצאת בחוץ וכרוכה בתשלום) וישנן מיטות (מגרדות להפליא) - אבל אין ספק שמדובר בבקתה הבסיסית ביותר מבין כלל הבקתות שישנו בהן במהלך הטרק. טוב, גם זו סוג של חוויה.
יום 7 - מבקתת Vazoler ל-Passo Doran (כ-21 ק"מ)
אחרי פרידה נרגשת מהבקתה המטה ליפול הזו, התפנינו ללכת, לא תאמינו, באחד הימים היפים שזימן לנו הטרק. ההתחלה עוברת בירידה נעימה ונוחה למדי עד לעמק, ומשם הדרך מתחילה לטפס די בתלילות דרך יער עבות שמזכיר את סיפורי האחים גרים. טיפוס של כשעה ביער מאפשר לעכל את הנוף הנפלא והדרמטי שנשקף - יוסמיטי אירופאי אם תרצו.
שוב, השביל המיוחד הזה מצליח ליצור חוויית הליכה שונה מסוג אחר לגמרי, והכל במרחק של מספר קילומטרים. וגם כאן, איכשהו מתקיים חיבור מוזר בין הצורך "להשלים" את הטרק לבין העובדה שכל ההנאה ממנו היא בעצם מהדרך. המשכנו ללכת על צלע הר, נהנים מאוד מהמחזה שנשקף לעברנו. כדי להאריך את ההנאה שלנו החלטנו לעצור, באופן לא אופייני, לארוחת צהריים איטלקית באחת הבקתות שבדרך שלצערי את שמה אני לא זוכר. לא אופיינית כי במהלך הטרק סיגלנו לעצמנו יום הליכה די קבוע שכולל הפסקה קצרה והגעה מוקדמת אל בקתת היום שאחרי. להרף עין של מספר ימים, הפכה הנוודות לחלק אינהרנטי ממי שאנחנו. את היום סיימנו בפאסו דוראן, שלימים (לא ידענו אז) יהיה נקודת הסיום של הטרק שלנו, יממה מוקדם יותר משחשבנו.
מזג האוויר הצפוי איים: מחר גשם. אם מוסיפים לזה את העובדה שכדי להגיע לבקתה הבאה (Pian di Fontana, בה היינו אמורים לשהות בלילה האחרון של הטרק) צריך לרדת בחדות, נוצרת דילמה לא פשוטה. אחרי סבב התייעצויות הפור נפל - נסיים כאן את הטרק. לצערנו, לא יהיה לנו את חווית "המייל האחרון" של ההליכה בסופו של טרק, אבל גם כך זכינו ללכת באחד המקומות היפים והמיוחדים בעולם. וכן, כשהזדמנות אחת חומקת ממך הזדמנות אחרת מגיעה, ואנחנו מיהרנו לסעוד את נפשנו בארוחת ערב מצוינת ולתכנן את היום שהתפנה לנו באיטליה.
בבוקר המחרת התחלנו לתפוס טרמפים על הכביש היורד לעיירה הציורית La Valle Agordina. כבר בניסיון הראשון עצרה לנו אישה חביבה עם רכב קומפקטי, שאך בקושי הספיק לשלושה מטרקים על ציודם. האישה ידעה רק איטלקית, אנחנו לא ידענו איטלקית, אבל איכשהו היא הצליחה להבין ולהעריך את המסע שעשינו בימים האחרונים. גם בכפר, אחרי שהורידה אותנו, לא הצלחנו להתרגל לכך שהפנים שלנו תמיד מורמים אל הנוף, אבל אולי בצדק - כי גם מכאן הנופים היו מהממים. משם לקחנו אוטובוס שהביא אותנו ל-Belluno, נקודת הסיום המקורית של הטרק. והלאה לרכבת שהביאה אותנו בחזרה ליעד שונה למדי (ועל כך ממש עוד מעט)...
הטרק בפרספקטיבה
ה-AV1 הוא ללא ספק אחד הטרקים היפים באירופה, וכנראה גם בעולם כולו - אבל בזה לא היה לי ספק גם לפני הטרק. לפני הטרק אני חששתי במידת מה שהוא יהיה דומה מאוד ל-TMB או, לצורך העניין, לכל טרק אלפיני. הופתעתי מאוד - ה-AV1 אומנם עובר בין הרים, אבל זו רק הגדרה פורמאלית, כי מדובר בהרים מוזרים ושונים מאוד מהחוויה האלפינית הטיפוסית, ובאזור פראי הרבה יותר. במובנים רבים חשתי שהטרק דווקא דומה במהותו יותר ל-WHW שבסקוטלנד מאשר ל-TMB - דווקא כי הוא עובר באיזו ארץ פראית, לא נושבת, עם מיעוט מטיילים. החוויה של ההליכה בטרק הייתה מפעימה דווקא כי היא זימנה, בחלקים לא מבוטלים ממנה, איזו תחושה של הליכה בארץ אחרת, כמעט בעולם אחר. בגלל הנופים, בגלל הגיוון, בגלל תשתיות התיירות הגבוהות, בגלל התכנון המופתי של השביל - ה-AV1 מעגן את מעמדו כטרק חובה ברשימה של כל חובב טרקים שמכבד את עצמו.
אפילוג עירוני בונציה (Venezia)
ונציה ידועה לשמצה כעיר שנכנעה להמוני התיירים והפכה, שלא מרצונה, למוזיאון אורבני ולא לעיר אמיתית שמטיילים בה. המוניטין השלילי גרם לנו לא לתכנן מראש את הביקור בה אלא דווקא להיקלע ליום טיול, תוצאה של קיצור הטרק ביממה אחת. כך מצאנו את עצמנו מטיילים כאחרוני התיירים בעיר הזו, ולשמחתנו לא התאכזבנו.
נכון, ונציה עמוסה בתיירים מכל המינים והיא נראית, לפרקים, כמו חנות מזכרות אחת גדולה. אבל ונציה היא גם עיר אמיתית ויפהפייה שמאפשרת, אם מתאמצים מספיק, לחוות אותה כפי שהיא ולא כפי שהיא נגלית לתייר הממוצע. כמובן - כשתהיו בסביבת כיכר סאן מארקו או בגשר ריאלטי סביר שתודהמו מכמות התיירים, וסביר שזה יעיב עליכם. אבל במרחק של מספר דקות הליכה משם ממתינה ונציה האמיתית, היפהפייה וכן, גם הזולה יותר.
אנחנו ישנו בעיר מסטרה (הוסטל Anda Venice המודרני והמצוין ביחס למחיר) המחוברת ברכבת קצרה, נוחה וזולה לונציה. אפשר לישון בעיר ונציה עצמה - אבל הלינה תהיה בהכרח יקרה יותר ואם תסחבו אתכם מזוודות - תצטרכו לשנע אותם ברגל כל הדרך מתחנת הרכבת ועד למלון. אגב, איתרע מזלה של מסטרה להיות עיר הלינה של ונציה אבל צריך להגיד שמרכז העיר שלה יפה למדי, וכולל מסעדות מצוינות עם תמורה נהדרת למחיר. פיצריה מומלצת במיוחד היא Fratelli La Bufala Mestre.
אנחנו לקחנו סיור Free Tour מצוין עם תושבת המקום, שידעה להוליך אותנו דווקא במקומות היותר שקטים ונעימים, וללוות את הביקור בעיר בתיאור אישי על עיר אהובה שמתמודדת עם הפיכתה ההדרגתית למוזיאון. בכלל, הסיור אפשר לנו להבין שונציה יפה בכל מקום שבהם הולכים - ואם כך הדבר הרי ששווה לעשות את זה מחוץ למסלול השחוק. אני ממליץ להעביר את עיקר הזמן בחלקו הדרומי של העיר (Dorsoduro), המקסים והשקט. אזורים מומלצים נוספים הם אזור כיכר סן פולו (San Polo) ו-Campo Santi Apostoli. עיר מומלצת וחוויה כיפית ומיוחדת - דווקא בסיומו של טרק.
Comments