"לארצות אחרות אני מגיע כתייר, אך להודו אני מגיע כעולה רגל" - מרטין לותר קינג הבן.
הודו היא כמו חיה אקזוטית. אתה יודע שהיא מוזרה, אבל אתה מתקשה לשים את האצבע על מה בדיוק הופך אותה לכזו. אתה סקרן להתבונן בה מקרוב אבל גם קצת חושש מהלא מוכר. כשאתה לומד להכיר אותה, אתה מבין כמה אתה למעשה לא מכיר אותה. חשפת טפח - וגילית עוד טפחיים. הודו היא הרי שם כולל ל-1.3 מיליארד אנשים, פסיפס צבעוני של אנשים בעלי קשר רופף, שהתאגדו יחדיו בתת יבשת מגוונת כשלעצמה כדי לכונן את הדמוקרטיה הגדולה בעולם. כיצד, באמת, אפשר לתת בארץ כל כך גדולה סימנים? האם אפשר, באמת אפשר, "לעשות את הודו"? האם זה לא מושג חסר משמעות במדינה כל כך מרובדת, שבטית ומפוצלת? האם יש דרך ללכוד את המושג החמקמק הזה?
ולתוך הקלחת הזו נכנסו, בסיפור שהוא מרתק כשלעצמו, עשרות אלפי ישראלים בשנה שהחליטו לקחת חלק בחיה האקזוטית הזו ששמה הודו. הודו הפכה לבירת "הטיול שאחרי הצבא" ומושכת אליה כמות לא פרופורציונאלית של ישראלית שנשבים בקסמה. הישראלים התאהבו בהודו והיא, כך נראה, מחזירה אהבה. כפרים שלמים (ליטרלי) בהודו מאוכלסים בישראלים ובהודים שמדברים עברית. דמיינו סיטואציה מקבילה, ובה בכפר נידח באקוואדור יש 95 אחוזים שמדברים סלובנית, בין אם כי הם סלובנים או שהם אקוואדורים הדוברים סלובנית. ביזארי, נכון? ברוכים הבאים למציאות. בדרמקוט שליד דרמסאללה ישבנו, אשתי ואני, בבית קפה. לידנו היה ישראלי שניסה לבדוק מה ה-WiFi. "אח שלי, מה אתה צריך את זה? תשב ותיהנה בלי הפלאפון, אתה בחופש אחי". את המסר האקזיסטנציאליסטי הזה העביר, בעברית שוטפת, בעל בית הקפה, הודי שכף רגלו מעולם לא דרכה בארץ הקודש.
להודו נסעתי כי הסתקרנתי משתי התעלומות האלה, שכל אחת מהן מוזרה מאוד כשלעצמה - מה יש בה, בהודו, שהוא כל כך מהמם ומטלטל את החושים? ומה יש בה, בהודו, שמביא את הישראלים להתאהב בה ולקבל אהבה חזרה? ידענו מראש שבטיול קצר יחסית (מספר שבועות) לא נצליח לתהות על קנקנה של הודו כולה, ושנכון לבחור אזור ספציפי. החלטנו להתמקד בחלקה הצפוני.
הודו לא הולמת בך ישר בשדה"ת המודרני והחדש בניו דלהי. זאת אומרת, נכון, התורים לויזה (כן, גם זו האלקטרונית) הם אינסופיים ואין בקר במסעדות בשדה התעופה, אבל חוץ מזה שדה התעופה נראה מודרני ומטופח, שלא לומר בריטי להפליא. אנחנו בחרנו, במודע, לטוס ישר משדה התעופה אל חבל לדאק המדברי שבהרי ההימלאיה.
לדאק (Ladakh)
במובנים רבים, לדאק היא חבל ארץ ייחודי מאוד בהודו - הרי ההימלאיה האימתניים חצצו מראשית הדורות בין תת היבשת ההודית לבין הרמה הלדאקית המדברית ("מדבר צל גשם", ממש כמו מדבר יהודה) ויצרו במקום תרבות מובחנת, בודהיסטית בעיקרה (אל מול הרוב ההינדואיסטי בתת היבשת). גם האנשים נראים אחרת ובכלל, הנוף בלדאק מיוחד מאוד ושונה מאוד - מדבר המנוקד בעמקים מוריקים ובהרים מושלגים, כשהכל בגבהים מאוד, ובכן, גבוהים.
קודם כל, הטיסה ללדאק היא מחזה שלא מהעולם הזה. בכל זאת, זו חוויה ביזארית לרחף בקרבה מופרכת לפסגות ההרים. המטוס עובר במשך שעה את המרחק הלא ארוך שבין דלהי (217 מ' בממוצע) לבין לה, בירת החבל (Leh), בגובה של 3,500 מ' בממוצע. כשנחתנו קיבל את פנינו משב רוח קריר ואני, אופטימי שכמותי, חשבתי שכל המסעות שעשיתי בהרים יסייעו לי כאן. פחות. לקח בדיוק שעה עד שהתחלתי לחוש בחילות וכאבי ראש. אשתי, לעומת זאת, קיפצה וטיילה כאילו היא על חוף הים בבוגרשוב. את היום הראשון הקדשתי למפגש מרגש עם המיטה שלנו בהוסטל, ואת היום השני הקדשנו לטיפוס במלאנתלפים המדרגות (ובגבהים האלה כל מדרגה היא שש מדרגות) המוליכות אל שאנטי סטופה (Shanti Stopa). ראו, איך לומר, שאנטי לא היה שם אחרי כל כך הרבה מדרגות (אולי אירוע לבבי), אבל המקום יפהפה ומהווה אחלה טיול התאקלמות לגובה.
לה היא עיר מזמינה, נעימה ונוחה, ויש בה שלל מקומות לינה, חנויות ואפילו מדרחוב. אנחנו הגענו אליה בספטמבר, הגם שהוזהרנו מכך פעמים רבות ערב הטיול. ובכן, ספטמבר היא עונה נהדרת לטייל בלה, וגם אם קצת מתקרר - מזג האוויר שם הוא בסך הכל יציב ונוח והמחירים יורדים. הבעיה? כמות התיירים (בעיקר של אלה הישראלים, שהחליטו להישמע כולם להוראות) פוחתת ומקשה על התארגנות משותפת לטרקים/טיולים וכדומה.
בהיעדר שותפים לטרק החלטנו לצאת לטיול ג'יפים בן ארבעה ימים ברמה הלדאקית דרך סוכנות Discover Ladakh שהייתה מצוינת. כבר ביום הראשון טיפסנו למעבר ההרים האימתני קרדונג -לה (Khardung - La), שבגובה 5,602 נחשב למעבר ההרים הרכוב הגבוה בעולם. הגובה לא מאפשר לשהות יותר מדי זמן במקום, אבל הנופים הנשקפים ממעבר ההרים הם באמת מטורפים - ובעיקר השילוב המוצלח הזה (איך לא חשבו על זה קודם) בין פסגות מושלגות לבין מדבר צחיח.
לאחר מכן העמקנו בדרכנו לעמק נוברה (Nubra Valley), בדרכים לא דרכים ובמקומות נידחים. לצד כפרים חקלאיים ונהרות מצאנו תזכורת למציאות הפוליטית של הודו - בסיסים צבאיים, והרבה מהם. הרמה הלדאקית גובלת בפקיסטן ובסין וכוללת, לפיכך, ריכוז משמעותי מאוד של כוחות צבאיים. כך יכול להסתכל לעצמו הישראלי הממוצע בנחת, ולהעריך את העובדה שיש בסיסים יותר אומללים ומוכי יגון מהבסיסים שלנו כאן.
לאחר נסיעה מייגעת הגענו לכפר טורטוק (Turtuk), שהיה בשליטת הפקיסטנים עד 1971 ושתושביו הם פקיסטנים מוסלמים. נדמה שהציביליזציה לא הגיעה לכפר ובאמת, הוא קרוב יותר לפקיסטן משהוא קרוב לכל עיר בהודו. הכפר מסתמך על גידולים חקלאיים בסיסיים ונראה כאילו הוא לקוח מסיפורי אלף לילה ולילה. מקומות הלינה פה ספרטניים והכל פשוט. את אחמד, בעל ההוסטל והמסעדה שישנו בו, לא עניין כל כך שאנחנו ישראלים. "מאז שהודו הגיעה לכאן הכל נהיה יותר טוב - יש תיירים והממשלה משקיעה בנו", הוא אמר. "ותגיד, יש לך כאן הרבה מבקרים ישראלים", שאלתי. "בטח! אני אוהב אתכם, האל שלכם הוא האל שלנו"! נדמה שהסכסוך הישראלי - פלסטיני לא קנה אחיזה של ממש שם, בגבול בין הודו לבין פקיסטן.
בטורטוק אין כל כך הרבה מה "לעשות" אלא בעיקר להסתובב בין הכפרים והחלקות החקלאיות, שם עובדים אנשים באותה דרך דורות בשנים. בכל זאת, אלה המלצותיי:
1. הסטופה היחידה בכפר - שממוקמת במזרח הכפר ודרומית לנהר (אין לי מושג מה השם, אבל כולם ידעו להגיד לכם איפה זה). משם נשקף נוף יפהפה על הכפר ונהר ה-Shyok.
2. נקודת המפגש שבין Shyok Valley Road לבין הנהר - מקום נורא יפה לרביצה, להשתכשכות בנהר ולהתבוננות בנוף.
עזבנו את הכפר טורטוק והמשכנו (או ליתר דיוק, חזרנו) אל הכפר הונדר (Hunder). את הכפר סובבות דיונות חול המזמנות אפשרויות צילום נהדרות, בייחוד בשקיעה. בכפר יש גם "אטרקציה" למעוניינים, שהיא רכיבה על גמלים דו דבשתיים. אנחנו העדפנו שלא לרכוב על היצור המתוק הזה, אלא לצלם אותו מרחוק.
אחרי לינה בכפר דיסקיט יצאנו את דרכנו לכיוון אגם פאנגונג (Pangong Tso). וואו, איזה מקום. האגם מקודש לבודהיסטים ועל כן אסור לרחצה, אבל לא צריך להיכנס אליו כדי להתרשם מאחת הקומפוזיציות היפות שקיימות -שמיים תכולים, מים תכולים לא פחות והרים מדבריים. ללא שמץ של דרמטיזציה, מדובר באחד המקומות הכי יפים שראיתי בימי חיי.
לאחר שינה למרגלות האגם, התחלנו לעשות את דרכנו בחזרה לעבר לה, לא לפני שעברנו באגם מירפל (Mirpal Tso) היפהפה. אל תחמיצו.
חבל לדאק מומלץ ביותר דווקא בגלל שהוא לא הודו "הרגילה" (ככל שיש דבר כזה). הבידוד של החבל הזה במשך אלפי שנים מורגש היטב, וניכר שהוא משמר מובחנות ברורה משאר חלקי הודו. בכלל, הנוכחות הבודהיסטית המשמעותית (ולא פחות חשוב - המומו הטעימים!), הקרבה לפקיסטן ולסין והנופים החייזריים - הופכים את לדאק בעיניי ליעד חובה לכל מטייל בהודו. ובעצם, אולי זו היא הודו - המושג הכולל והמאחד של ערב רב של מחוזות, שכל אחד מהם שומר על ייחודו וחי בשלום תחת מדינת אלף הגוונים.
דרמסאללה (Dharamshala)
יצאנו מדלהי לנסיעת לילה לדרמסאללה, שאמורה הייתה לצאת ב-18:00 ולקחת 12 שעות מקצה לקצה. ובכן, ידידיי וידידותיי, בשלב הזה עוד הייתי תמים וחשבתי שלזמנים יש ערך כלשהו גם כאן. לא בדיוק. "זמן הודו" הוא מושג שפירושו האמיתי הוא - "אח שלי, אני נוקב בשעות סתם כדי שתהיה לנו איזו שפה משותפת. תזרום, אתה בחופש!". ב-18:45 האוטובוס יצא מדלהי וכבר אחרי שעה הוא עצר. בנקודה אחרת בדלהי. המתנו שם שעתיים (רק אלוהים שבשמיים יודע למה) ומשם יצאנו שוב. אחרי עצירות רנדומאליות במקומות שונים בהודו הגענו, רק בשעה איחור. טוב, כנראה שמשקללים בזמנים את העובדה שאין כזה דבר זמנים, וכנראה שכולם מספיק ותיקים כדי לדעת לא להתרגז מזה. בכל מקרה, דרמסאללה!
דרמסאללה היא שם כולל לעיר דרמסאללה ולמספר כפרים הסובבים אותה (אנחנו ישנו בדרמקוט, הגבוה מביניהם. הכפרים הנוספים הם באגסו ומקלוד גאנג'). האזור אהוב במיוחד על ישראלים, שמוצאים בו מעין מפלט ירוק מתלאות היום יום - וניתן למצוא בו ערב רב של סדנאות יצירה, תרגולים מדיטטיביים ופרקטיקות רוחניות שונות. בכלל, נדמה שדרמקוט נמצא בתוך ענן תמידי, שמשווה לו אווירה רוחנית ומרתקת. מה מומלץ?
1. קורס בישול עם ריטה מדראמקוט - ריטה חמודה מאוד, ומלמדת בדרך נעימה ומהנה מתכונים הודים טעימים גם עבור חסרי הכישרון הגדולים ביותר בבישול (אהמ אנחנו). מומלץ מאוד.
2. הכפר נאדי - כפר נידח שאפשר להגיע אליו בהליכה של 45 דק' קצרות מדרמקוט. הכפר פשוט ושונה מאוד מהאזור התיירותי מאוד של דרמסאללה, והדרך אליו מלווה במפגש עם המוני קופים.
3. עוגת באגסו - פשוט רוצו לאכול את זה, גם אם אתם שמנים. זה שווה!
4. המרכז הטיבטי במקלוד גאנג' -
"ישנה אמירה בטיבט: טרגדיה צריכה לשמש בתור מקור עוצמה. לא משנה אילו קשיים, עד כמה כואבת החוויה, אם אנו מאבדים את התקווה זהו האסון האמיתי" (הדלאי למה)
הטיבטים הם עם יוצא דופן, נטול ריבונות בארצו שלו המצויה בשליטה סינית, אך מצליח להקים קהילה משגשגת בהודו הסובלנית. במקום אפשר להשתתף בתפילה טיבטית (מיוחד ומומלץ), להשתתף בסדנאות ובשיעורים על הדת הטיבטית (וריאציה מעניינת של בודהיזם) ולהגיע למוזיאון הטיבטי שמספר את סיפורו של העם הטיבטי למוד הטרגדיות. בביקור שם היה קשה שלא למצוא את נקודות הדמיון בין שני העמים, הטיבטי והיהודי, ובעיקר להזדהות עם הכאב של עם שממשיך לערוג למולדתו, גם עשרות שנים לאחר שהוגלה ממנה בכוח הזרוע, וממשיך - למרות הטרגדיה - לשמר את התקווה לשוב לארצו ולחיים ריבוניים. אגב, אם יתמזל מזלכם, אולי אפילו תצליחו להשתחל להרצאה של הדלאי למה.
אמריצר (Amritsar)
אמריצר היא "המכה" של הסיקים, דת מונותאיסטית מרתקת שמשגשגת, גם היא, בהודו. בכלל, כנראה שרק בהודו אפשר לסיים יום במקדשו של הדאלי לאמה הטיבטי ולהתחיל את יום המחרת במקום המקודש ביותר לסיקים. כל מרכז העיר צמחוני, פרקטיקה בסיסית של המאמינים בדת (אפילו מקדונלדס!), וליבה של העיר הוא מקדש הזהב. דמיינו לעצמכם את הסצינה הבאה - אלפי אנשים מסתובבים, שומרים סיקים עטורי חניתות, מרכז האכלה בחינם להמוני האנשים שמגיעים (ולעניי העיר. חוויה מטלטלת של נדיבות גמורה - אל תפספסו), להקה חיה שמנגנת מתוך המקדש 24 שעות ביממה, אגם מלאכותי בו מיטהרים הסיקים וכן, גם אדריכלות נהדרת. מקדש הזהב הוא הרבה מעבר לפלא ארכיטקטוני - הוא באמת ליבה השוקק של הדת הסיקית, וזה מורגש בפניהם של הסיקים המגיעים, משתאים, למקום. חוויה רוחנית יוצאת דופן.
בתוך הפלא הזה ניבטים הסיקים למרחוק, כמי שחובשים טורבן מיוחד שמשווה להם את לבושם המוכר. ניכר שהם להוטים להסביר על הדת שלהם לעולם, וניכר שהם גאים בה. "אנחנו מתרגשים מאוד שמגיעים תיירים מכל העולם למקדש שלנו, בעיקר כי בסיס האמונה הסיקי הוא להרבות טוב בעולם כולו, ולא רק לבני הדת הסיקית. אני מקווה שתלמדו עלינו קצת גם אחר כך, ובעיקר, שתחזרו לפה שוב". ואכן, חזרנו שוב, לאחר מספר שעות, כדי לחזות במקדש גם בשעות הלילה.
באמצע עברנו באחד הטקסים הביזאריים ביותר שקיימים - טקס חילופי המשמרות בגבול עם פקיסטן. נכון, זה טקס תיירותי, אבל הוא מרגיש כמו משחק ספורט שמתקיים בכל יום ושהתוצאה בו ידועה. הטקס מחדד את ההבדלים בין הודו לפקיסטן - בצד ההודי עשרות רבות של תיירים אבל בעיקר, אלפי הודים לבושים בצבעים וחוגגים את הריבונות של אמא הודו בשירה ובריקודים. להבדיל, בצד הפקיסטני הרבה פחות צופים (ובוודאי צופות) - כשהרוב הגדול לבוש בגלימה לבנה מסורתית. בצד ההודי כולם שרים שירים בוליוודים כשבצד הפקיסטני כולם צועקים אללה אכבר בצורה קטטונית. בקיצור, עם כל התיאטרליות וההצגה לתיירים - זו לחלוטין חוויה מומלצת ומעניינת.
לאמריצר הגענו בגיחה מדרמסאללה, ואליה גם חזרנו בלילה. מדובר בנסיעה ארוכה שאותה העברתי לצידו של נהג ישנוני, כששאר יושבי המיניבוס עמוק בעולם השינה. "אתה עייף"?, שאלתי אותו. "כן, ישנתי 3 שעות וכך גם אתמול. אבל אל תדאג, אני תמיד ככה". המוזיקה מעירה אותו, הוא טען (המוזיקה הייתה חזרה רפטטיבית בסגנון הודי שהייתה מרדימה גם את העירניים שבאנשים). בדרך נס הצלחנו לשוב לאמריצר, לא לפני שעצרנו כמעט כל חצי שעה בדאבה (מסעדה הודית מסורתית) כדי לשבת על צ'אי עם שאר נהגי הלילה של הודו ולדבר על החיים באנגלית רצוצה. רק בהודו.
מנאלי (Manali)
מנאלי היא בירה נוספת של שביל החומוס הישראלי, אבל התואר הזה לא עושה איתה חסד - זוהי עיירה נפלאה הממוקמת בלב "ההימלאיה הירוקה" (המובחנת מ"ההימלאיה החומה", שהיא אזור לדאק). מנאלי היא נקודת עצירה נהדרת למנוחה ולאכילה (הסנדביצ'ים והמאפים של הנפאלי ידועים למרחוק), ובעיקר מרכז יציאה לטרקים שונים.
מה אנחנו עשינו שם?
1. טרק ההאמפטה פס (Hampta Pass Trek) - טרק יפהפה ולא קשה בן ארבעה ימים שעובר בנופים משגעים. את הטרק עשינו עם מדריך מדהים וצנוע בשם סנג'ו שארמה (Sanju Sharma, זמין בוואסאפ בטלפון 9882279447) שסיפק לנו תשתית נהדרת לטיול מכל הבחינות (אוהלים, אוכל, הדרכה). עם סנג'ו אפשר להיות בקשר ישירות ולחסוך את העמלה הגבוהה (למעלה מ-50 אחוזים, גילינו רק בדיעבד) שמשלמים בסוכנויות הטיולים במנאלי. ממליצים בחום!
2. ושישט (Vashisht) והמפל - ושישט הוא כפר קטן שנמצא מספר דקות נסיעה בטוקטוק ממנאלי. הכפר עצמו מקסים וממנו יוצא מסלול לעבר מפלי ושישט. המפלים יפים, אבל המסלול (כחצי שעה הליכה לכל כיוון) מומלץ בעיקר בגלל הנוף.
עמק פרוואטי (Paravati Valley)
עמק פרוואטי הוא עמק יפה וירוק בקרבת העיר קאסול. הקונספט של העמק הוא די פשוט - מגיעים לכפרים פסטורליים ומתרווחים שם, נהנים מהקסם שבפשטות החיים שם, רחוק ממירוץ היום יום. בכלל, הביקור בהודו העלה בי מחשבה שחזרה על עצמה שוב ושוב - האם האנשים הפשוטים שבכפרים, שחיים חיי דלות ועוני בקנה מידה מערבי, שמתבססים על תוצרתם וכמעט שמעולם לא יצאו את כפרם, האם הם באמת פחות מאושרים מאיתנו, אנשי המערב? עד עכשיו, למעלה משנה מאז הטיול ההוא, אני נטול תשובה של ממש.
אנחנו שהינו שם ארבעה ימים ונהנינו מאוד מהמפגש עם המקומיים ומהנוף המקסים. מה מומלץ?
1. המעיינות החמים בקיריגאנגה (Kheer Ganga) - הדרך לקיריגאנגה ארוכה (לוקחת כ-3 שעות של הליכה לכל כיוון) ועוברת ביער עבות ומלא נחלים. הנוף מקסים, והכפר (יותר מדויק רצף פחונים ואוהלים) הוא מקום נהדר למפגשים עם התיירים שמגיעים מכל מקום (אל תדאגו, גם כאן יש רוב ישראלי, אבל יש גם לא מעט תיירים הודים, ביטוי לצמיחתה הכלכלית המואצת של המדינה) ולשכשוך במעיינות החמים הנפלאים (והמופרדים מגדרית) הצופים אל ההרים. מקום נפלא וקסום.
2. יער הפיות בפולגה (Pulga) - יער יפה שמלא באבקה ירוקה (אין לי מושג ממה זה) שמקרין על המקום אווירה מדומיינת של פיות. ההליכה ביער מרגיעה ונעימה.
3. הכפר טוש (Tosh) - כפר מקסים ואותנטי בנוף יפה. מומלץ במיוחד ללכת לבית הקפה הנמצא במורד הנחל, מרחק של 20 דק' הליכה מהכפר (Cafe vee & camping point) - השולחנות ממש נמצאים בתוך המים עצמם והחוויה נהדרת.
הטאג' מאהל (Taj Mahal)
מפרוואטי שבנו לדלהי, בה לא השתהינו ויצאנו במהירות עם מונית לטאג' מאהל שבאגרה, מרחק של כ-4 שעות נסיעה לכל כיוון.
דיסקליימר על הטאג' - המתחם יפהפה בכל קנה מידה, ויש משהו מרגש בלראות פנים מול פנים אתר ששמעת וראית כל כך הרבה בסיפורים, בסרטים ובתמונות. הבעיה - המקום מפוצץ באנשים, כל ייעודו הוא אתר תיירות (בשונה ממקדש הזהב, שחי ונושם כל שעות היממה), והוא מלא בנוכלים. אנחנו הסכמנו (באקט של תמימות לא אופיינית) להסתובב עם מדריך שלאורך כל הזמן יצר אצלנו תחושה לא נעימה. יתרה מכך, המדריך הזה עבד עלינו ושלח אותנו לכל מיני חנויות באגרה שנועדו לגבות מאיתנו עוד כסף. בקיצור, המאכער הזה, שלדעתי ספג השראה מסצינת ההנפצות המפורסמת בנער החידות ממומביי, העיב על החוויה שלנו.
בשורה התחתונה - למרות הכל, מדובר באייקון תרבותי ואדריכלי ולכן גם אם הנסיעה ארוכה וחרף כל הדיסקליימרים - הייתי ממליץ להגיע. בדיעבד, כן הייתי נערך להגיע בשעות הבוקר המוקדמות או הערב המאוחרות, ונמנע מלקחת מדריכים במקום (בוודאי אם הם אינם מומלצים). בסוף, למרות הכל, עשויה להיות לכם תמונה כזו...
ניו דלהי (New Delhi)
דלהי היא בירתה של הודו וככזו (קלישאה, זהירות), היא סך כל תקוותיה ואכזבותיה. דלהי היא אחוזות ראוותניות אך גם שיכונים מחרידים; היא מכוניות דוהרות אך גם פרות רזות הסוחבות את בעליהן; היא מגדלי זכוכית נוצצים אך גם מבנים מתפוררים; היא משכילה (עם מרכזי היי טק ופיננסים משמעותיים) אך גם נבערת (עם מיליוני אנשים שלא יוצאים ללמוד); היא מסודרת אך גם כאוטית. טוב, האחרון היה שקר. היא רק כאוטית.
המפגש הראשון עם דלהי, בייחוד כשהוא נעשה במיין בזאר, הוא מעורר חשש, בראש ובראשונה בגלל השילוב בין כאוס מוחלט לבין גיהנום אקלימי (דלהי מזוהמת בטירוף, חמה בטירוף ולחה בטירוף) יש מה "לעשות" בעיר (שער הניצחון, מבני הממשל, מקדש הלוטוס הבאהי, גנים ציבוריים וכו'), אבל החוויה המעניינת ביותר בדלהי היא פשוט להיות בה (ולא רק במיין בזאר) ולספוג את הודו האמיתית ללא פילטרים. אחרי הכל, טיול בעיניי הוא אינו רק בבחינת ביקור בנקודות חן יפות, אלא גם התוודעות אמיתית עם המקום אליו אתה מגיע. דלהי היא המרחב האידיאלי לעשות זאת.
אפילוג (בין התדמית למציאות)
לרובנו יש תדמית מקובעת מאוד על הודו המעמדית עם שיעורי העוני העצומים - אבל בשנים האחרונות קמה לה הודו אחרת - של שגשוג, קדמה, אופטימיות. ההודים מבקשים את מקומם בשורה הראשונה של העולם, כיאה לציביליזציה בת אלפי שנים. הודו היא שני הכרכים האלה - הכרך הראשון, המוכר לעייפה, של העוני והדלות; והכרך השני, של אופטימיות אינסופית ושגשוג. נכון, יש עוד הרבה לאן להשתפר, אבל אם לסמוך על האופטימיות המדבקת של ההודים - העתיד זוהר.
את שושוואה (הגייה שהיא בוודאות לא נכונה) פגשנו בלה, שם קבענו להיפגש איתו בדלהי (מה שאכן קרה). שושוואה דיבר באנגלית נפלאה על החזון של הודו המודרנית, ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות שעומדות בפניה, והיה נכון להסביר בסבלנות על כל שאלה ששאלנו. כמובן שהוא גם התעקש לקחת אותנו למסעדה מקומית ולשלם עלינו (מאבק עיקש מצידנו לא צלח). "הודו היא העתיד של העולם", הוא אמר בגאווה, בניגוד גמור לצניעות האישית שאפיינה אותו. כן, יש הודים אגרסיביים ומציקים, אבל הרוב הגדול שאיתו באנו במגע היה דווקא הודים נדיבים ואדיבים שרצו לשוחח איתנו, ללמוד מאיתנו וללמד אותנו על הודו.
אז מה יש בה, בהודו, שמושך כל כך הרבה תיירים מכל העולם (וישראלים בפרט)? יש בה נופים נפלאים, תרבות מגוונת ועשירה, רוחניות, מבנים ארכיטקטוניים יוצאי דופן, שלווה ורוגע - והכל במחירי רצפה. אבל יותר מהכל, הודו היא כמו הנהר המפורסם של הרקליטוס, אליו אי אפשר להיכנס פעמיים. הודו לעולם תפתיע אותך, תעורר את חושייך ותמחיש לך שכל מקום הוא קצת אחר כשאתה מגיע אליו שוב. האדם חוזר מהודו כשהוא מבין, באמת, עד כמה הוא באמת לא מכיר אותה, ועד כמה הוא היה רוצה לחזור אליה שוב, כמו פרפר אל האור. הודו היא לא עוד יעד במפת העולם שאתה מסמן וחוזר כלאחר שבאת. הביקור בהודו הוא לעולם קצת אחר ולעולם, לעולם, הוא הופך את עולה הרגל שמגיע אליה לקצת אחר, גם כשהוא חוזר לכאורה לחייו הקודמים.
המלצות, רבותיי, המלצות
1. קודם כל, צאו לטרק במנאלי עם סנג'ו ותזכו לצוות הדרכה נפלא ללא העמלות של סוכנויות הטיולים שם.
2. קונקשן בדלהי? התור לויזה לוקח המון זמן, גם אם יש לכם E-VISA. קחו בחשבון לפחות 5 שעות בין שעת ההגעה שלכם לבין שעת הטיסה הפנימית.
3. דלהי - רבים נהגי המונית והאוטובוסים שמנסים לעבוד עליכם. בשדה התעופה תזמינו מונית מהדלפקים ולא בחוץ, ואל תסכימו לרדת עד שלא הגעתם לנקודה ספציפית שהכרתם בתמונות (המיין בזאר תמיד פתוח, ואם אומרים לכם אחרת אז משקרים). אותו הדבר - גם באוטובוסים (אל תאמינו להצהרות ואל תסכימו לרדת עד שהגעתם אל היעד).
4. אל תתלבטו - אפשר לנסוע ללה גם בספטמבר (בייחוד בתחילתו) וזו בפירוש עדיין העונה.
5. טאג' מאהל - אל תסכימו לקחת מדריך אלא אם כן שמעתם עליו המלצות.
6. אמריצר - אפשר בקלות לצאת ליום טיול מדרמסאללה, כולל שתי הגעות למקדש הזהב וטקס חילופי המשמרות.
7. מלון נהדר בדלהי (לא במיין בזאר) - Wood Catle Grand.
8. נוסעים מקאסול לדלהי? כל האוטובוסים שאני מכיר (גם אם לא אומרים לכם) עוצרים בעיר בהונטר. שימו לב שאתם מקבלים מספר טלפון של איש קשר שיעזור לכם לוודא שהאוטובוס עליו אתם מיועדים לעלות אכן מגיע (אנחנו חיכינו שם למעלה משעתיים; יש עשרות אוטובוסים וזו כאוטיקה מוחלטת).
9. הטיסות הפנימיות בהודו הן, ככלל, בטוחות וזולות למדי. אחלה דרך, אם זמנכם לא בידכם.
10. אל תתרגזו מהכאוס - זו הודו, היא לא תשתנה (לפחות לא בזה) ועדיף לקבל את זה בהבנה במקום להתרגז.
מסלול הטיול:
1. לאדאק:
2. שאר הטיול:
Comments