ג'ון דנבר, זמר הקאנטרי המפורסם שנהרג בהתרסקות מטוסו ב-1997, הוא שם דבר במשפחתי מזה שנים. עד היום חקוק בזיכרוני אבי שלוקח אותי את הדרך הארוכה לתל אביב באחד מהמיונים שעשיתי בטרם גיוסי, כשברדיו מתנגן Take me home, Country roads. אם צריך לתמצת, הרי שהכיסופים שלי לאמריקה החלו בציר שבין ג'ון דנבר לבין סיימון וגרפונקל: הדרך כתכלית, המרחקים האדירים, נופי ההוד הקדומים. קולורדו (Colorado) נמצאת שם בלב שירי הערגה של דנבר אל הטבע, והשיר האהוב עליי שלו ביותר – Rocky Mountain High – הוא לא פחות משיר אהבה למדינה היפהפייה הזו. כבר אז, בדרך האיטית והמיוזעת לתל אביב, ידעתי: אני אגיע לשם, ואולי בעצם זו תמיד הייתה תכליתי.
"הצבועה באדום" – זהו, בתרגום חובבני מספרדית, שמה של קולורדו. התיאור הזה בהחלט מובן, בהתחשב באדמה האדומה שמאפיינת חלקים רבים כל כך במדינה (תוצאה של פעילות וולקנית ארוכת שנים), ובכל זאת: איזה עוול, שכן אדום הוא רק אחד מתוך עושר בלתי נתפס של צבעים וצורות שהופכים את קולורדו לאחת המדינות היפות ביותר בארה"ב. מלובן השלג המעטר את פסגות הרי הרוקיז, דרך האחו הירוק והעצים הירוקים תמיד, אל העצים המשירים את עליהם בשלכת יפהפייה וכלה בצבעי החום הבהיר של המדבר.
קולורדו הוכרזה כמדינה ב-1876, מאה שנים בדיוק לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית (ובהתאמה, היא מכונה "מדינת יובל המאה", The Centennial State). שמה התקבל הודות לנהר הקולורדו האימתני (כן, אותו אחד שזורם בגרנד קניון) שנובע בתחומה, וגבולה הגיאוגרפי נקבע בשיטת האלימינציה ולנוכח תיחומן של המדינות השוכנות לה. בכלל, קולורדו הייתה במשך שנים תמצית ההגדרה לפריפריה, אפילו במונחי המערב האמריקאי: הנהירה הגדולה למערב הייתה בעיקר לקליפורניה ולאזורים אחרים, ואיכשהו קולורדו ותוואי השטח ההררי והמורכב שלה קרצו פחות למתיישבים התרים אחר הזדמנויות חדשות. רק לאחר גילוי מרבצי כסף בסוף המאה ה-19 החלה המדינה ליהנות מזרם קבוע של מהגרים בדומה למדינות אחרות במערב.
בהדרגה – ולא בלי קשיים - הפכה עצמה קולורדו למעוז ליברלי אמריקאי למרות מיקומה כ"סנדביץ'" בין המערב התיכון לבין המערב: ב-1967 הפכה המדינה לראשונה באיחוד שמקלה את המגבלות על הפלות והיא מהראשונות שאישרו צריכת קנאביס בתחומן. מאז 2008 קולורדו מצביעה באופן קבוע למועמד דמוקרטי לנשיאות והיא הפכה דה פקטו למדינה עם רוב דמוקרטי ברור. הסיבה לשונות העמוקה של קולורדו ממרבית שכנותיה קשורה בראש ובראשונה בעובדה שאוכלוסייתה הגדולה מתרכזת בשיעור גבוה יחסית בערים בה – דנבר הענקית אך לא רק היא. מכיוון שקו השבר האמריקאי בין שמרנות לבין ליברליות עובר בראש ובראשונה בפער בין העיר לכפר – אפשר להבין את הזהות המיוחדת של קולורדו. ובכל זאת יש בה, בקולורדו, מעין שילוב מיוחד שהולך ונעשה נדיר בארה"ב: "גם מזה וגם מזה", כדברי השיר המפורסם של מאיר בנאי. יש בה, במדינה היפהפייה הזו, את שניהם, ובעצם גם הרבה יותר מזה.
קולורדו היא יעד תיירותי שמומלץ להגיע אליו בין יוני לאוקטובר, אלא אם כן אתם חובבי סקי. הרי הרוקיז האימתניים החוצים את המדינה הם ככל הנראה גולת הכותרת של הטיול במדינה, וניסיון לטייל בהם בעונות אחרות הוא מאתגר במקרה הטוב, ובלתי אפשרי במקרה הרע. כל עונה תיירותית ויתרונותיה, אבל אני הייתי ממליץ לנסות ולהגיע בראשיתו של הקיץ (על מנת ליהנות מהפריחה המרהיבה) או בשיאו של הסתיו, אז השלכת מעניקה מופע נפלא – מהמרשימים ביותר בארה"ב.
יתרון משמעותי במיוחד של קולורדו למטייל הוא הנגישות הגבוהה שלה: שדה התעופה בדנבר הוא אחד הגדולים והעמוסים בעולם, והוא מרושת היטב לכל עיר מרכזית בארה"ב ולערים רבות באירופה. גם תשתיות התחבורה האחרות במדינה מפותחות ויעילות ברובן (בין אם בנסיעה ובין אם בטיסה), מה שמבטיח נוחות יחסית במעבר ממקום למקום. לקולורדו אפשר גם להגיע במכונית במסגרת טיול מקיף לאורך רכס הרוקיז, וזו ההזדמנות לשתף אתכם את המלצת הזהב שלי: טיול שמשלב בין קולורדו ליוטה (שחולקות גבול יבשתי) מחבר בין שתי המדינות היפות ביותר בעיניי בארה"ב (להוציא אלסקה) ובין מגוון בלתי נתפס של יופי.
סביר שדנבר היא נקודת הפתיחה שלכם בקולורדו, אם הגעתם לכאן דרך האוויר. זהו כרך ענקי שמכיל את כל מה שיש בעיר גדולה אמריקנית: גנים בוטנים וגן חיות מרשימים, מוזיאון אמנות מומלץ, שוק אוכל איכותי (The Denver Central Market), מרכז עיר אינטימי בסגנון מערב פרוע (Larimer Square) וגם מספר קבוצות ספורט מהשורה הראשונה. זה מקום לא רע בכלל להתאקלמות קצרה ושווה להעביר בו יום או יומיים. אני ממליץ מאוד להתמקד בבחירה מדוקדקת של מסעדות ארוחות בוקר, בהן דנבר מפורסמת (Snooze ו-Sam’s No. 3 הן הטובות שבהן לטעמי), אבל בעיקר להגיע לגולת הכותרת בעיניי שהיא Rocky Mountain Arsenal National Wildlife Refuge. במרחק של 9 ק"מ ממרכז העיר נמצא מעין ספארי מקומי שמכיל בתוכו מגוון יוצא דופן של חיות בר ובהן עדר גדול של ביזונים. קשה להאמין שבאתר ששימש עד לפני מספר עשורים כמרכז צבאי לייצור נשק כימי מסתובבות עכשיו בחופשיות חיות בר למרגלות הרי הרוקיז. אתם מוזמנים להתרשם מהשקט ומהסיפור האופטימי של הפיכת אזור צבאי מזוהם לאתר טבע מקסים באמצעות נסיעה בכביש הראשי של השמורה. אפשר – וגם מומלץ – לעשות גם מסלול קצר המקיף את אגמי Ladora ו-Mary (כ-5 ק"מ מעגליים ומישוריים).
מומלץ לצאת מדנבר ליום טיול בבולדר (Boulder), עיר סטודנטיאלית נעימה שממוקמת ממש למרגלות רכס הרי הרוקיז. בהתאמה, שורת מסלולים מומלצים "מלחכים" את העיר ממערב ומעניקים תגמול גבוה במחיר מוגבל יחסית (בכל זאת, אנחנו עוד לא בחלק הגבוה באמת של הרוקיז): מומלץ במיוחד ללכת על השביל המעגלי שמחבר בין Bear Canyon Trail לבין Mesa Trail או NCAR Trail, אבל האפשרויות הן באמת אינסופיות. את היום אפשר לסיים באחת מהמבשלות המצוינות שישנן בעיר (Sanitas מומלצת במיוחד).
כשעה נסיעה דרומית לדנבר נמצאת העיר השנייה בגודלה במדינה – קולורדו ספרינגס (Colorado Springs). העיר לא מרשימה במיוחד ולא הייתי ממליץ לעצור בה אלמלא מיקומה המרשים למרגלות הרי הרוקיז ותצורות המסלעים האדומות שמאפיינות אותה. אני ממליץ מאוד ללכת ל-Garden of the Gods שהוא פארק קטן ומרשים המאפשר הליכה נינוחה ונעימה בינות לסלעי ענק אדומים שנראים כמו גרסה אמריקנית של אלי האולימפוס. לנו הזדמן להגיע לשם לאחר סופת שלגים, מה שהפך את כל החוויה ליפה ולסוריאליסטית עוד יותר. אזור מקסים נוסף במרחב העיר הוא Red Rock Canyon Open Space, שבו מספר מסלולי הליכה נעימים וקצרים. בנוסף - אל תוותרו – אם מזג האוויר מאפשר – לטפס אל Pikes Peak הנמצאת בגובה של 4,300 מטרים מעל פני הים. כביש נוח (כ-18 מייל) מוליך אל הפיסגה, אבל אפשר גם לבחור בגרסה מיוחדת יותר של רכבת קיטור היוצאת מפאתי העיר.
מנות הפתיחה בהחלט מצוינות, אבל אנחנו פה לגולת הכותרת, וכאן היא מתבלטת למרחקים: Rocky Mountain National Park. הפארק מייצג את שמו בגאווה גדולה: זהו אחד הפארקים הגבוהים ביותר בארה"ב וקו פרשת המים היבשתית עובר ממש במרכזו, באופן הממחיש את המאפיין הייחודי של הפארק הזה. קשה לי לתאר במילים את היופי של הפארק הזה, אז אנצל את הפלטפורמה כדי להעביר לכם תרגיל מחשבתי: דמיינו יופי משכר ומכשף כמו בציורים או בסרטים. הצלחתם? ברכות, ככה נראה הפארק – הרים מושלגים, אגמים אלפיניים, עצים מחטיים, חיות בר, ואופק אינסופי. הפארק הוא משאת נפשם של חובבי טבע רבים ברחבי העולם ופעמים רבות נתפס בשיחותיי עם אמריקנים כ"נייר הלקמוס" של שמורות הטבע בארה"ב, אולי בצוותא עם יוסמיטי וילוסטון.
נקודת ההתחלה הלא מעורערת של הפארק הלאומי הוא Estes Park וזוהי העיירה המוצלחת והמומלצת ביותר בעיניי לכל מי שמתכנן מסלול בפארק הלאומי – בייחוד לנוכח היעדרן של אפשרויות לינה בתוך הפארק עצמו. זוהי עיירה אלפינית חביבה עם מבחר גדול של אפשרויות לינה והאכלה, ולמרות פרסומה כ"עיירה שליד הפארק הלאומי המדהים הזה" היא מעניינת גם כשלעצמה. קודם כל – המיקום שלה לרגלי ההרים הוא משגע. דבר שני – יש בה עדרים גדולים מאוד של איילים שמנקדים כמעט כל נקודה בכפר. דבר שלישי – יש בתחומה אגם מקסים שאפשר לטייל לאורכו בהנאה רבה (המסלול ההיקפי כולו הוא 6.4 ק"מ אבל אפשר כמובן לקצר בכל נקודה שרוצים). אנחנו ישנו ב-Murphy's Resort at Estes Park שהיה מוטל נהדר שממוקם היטב בקרבת האגם.
ועתה, לגולת הכותרת: הפארק. אפשר לחלק בגדול את הפארק לשני חלקים מרכזיים: חלקו העיקרי של הפארק המצוי מצדדיו של כביש 34 (Trail Ridge Road) וחלקו של הפארק המצוי בצידו של הכביש המוליך לעבר Bear Lake (והוא מצריך פרמיט ייעודי והזמנה מוקדמת באתר). אנחנו – זוג עם שני ילדים קטנים – בחרנו בעיקר במסלולים נוחים יחסית המותאמים לילדים קטנים ואלה המלצותינו:
א. Bear Lake Loop: מסלול קצר (1.1 ק"מ), מעגלי ושטוח ברובו המוחלט שנמשך לאורך קילומטר וחצי. זהו מסלול נפלא ויפהפה שמגלם בתמצית את כל מה שיש לפארק הלאומי להציע. עם זאת – קחו בחשבון שזהו מסלול עמוס וכדאי להגיע בשעות הבוקר המוקדמות או לקראת אחה"צ.
ב. Sprague Lake Loop: מסלול דומה מאוד במאפייניו למסלול הקודם והמפורסם ממנו אבל מעט ארוך ממנו (1.3 ק"מ) וחושף את המטייל לנוף אחר לגמרי, גם אם שני המסלולים קרובים מאוד. שימו לב שהמסלול נמצא על Bear Lake Road ולפיכך מצריך גם כן פרמיט.
ג. Alberta Falls Trail: מסלול בן 2.6 ק"מ (הלוך ושוב; הפרשי גבהים של כ-70 מ') המתחתר בין היערות הקסומים של הרוקיז עד למפל אלברטה.
ד. Lilly Lake Loop: מסלול מרשים מאוד המקיף את האגם (מזהים כבר דפוס?) לאורך 1.4 ק"מ. המסלול נמצא מחוץ לשני החלקים של הפארק ולמעשה אפשר להגיע אליו גם בגיחה קצרה מ-Estes Park, אבל ההליכה על המסלול מהווה הלכה למעשה כניסה לפארק הלאומי.
ה. Forest Canyon Overlook: המסלול הראשון שעשינו לאורכו של כביש 34. אורכו קצר יחסית (כחצי קילומטר הלוך ושוב) אבל חשוב לקחת בחשבון שבחלקים האלה של הפארק מגיעים כבר לגבהים משמעותיים החוצים לפרקים את ה-3,500 מטרים. לכו בזהירות, בייחוד אם אתם עם ילדים, ואל תהססו לרדת בחזרה אל העיירה אם אתם חשים בסימנים של מחלת גבהים. בהתאמה, אגב, הנוף כאן משנה צורה – פחות עצים ויותר הרים משוננים וקירחים מעוטרים בדשא ירוק/צהוב (תלוי בעונה) ובמרמיטות.
ו. Tundra Community Trail: מסלול מרהיב וקצר (1.88 ק"מ הלוך ושוב), אבל אל תיתנו למשכו ולהפרשי הגבוהים הנמוכים יחסית בו (כ-48 מ') להטעות אתכם: הוא נמצא בנקודה גבוהה במיוחד שבה הצעדים נעשים איטיים ומורכבים הרבה יותר. בכל זאת, זה מסלול מתאים למי שמעוניין לעשות מסלול קצר בגבהים וחש בטוב בגבהים הללו.
ז. שורת תצפיות על כביש 34: האמת שאפשר לעצור בכל נקודה בכביש, אבל אני ממליץ במיוחד לנסוע עד ל-Farview Curve Viewpoint ומשם לחזור בחזרה דרך קו פרשת המים היבשתי, Medicine Bow Curve, Rainbow Curve Overlook ו-Many Parks Curve Overlook.
לכל דבר יש סוף, וגם אנחנו נדרשנו לעלות על האוטו ולהיפרד מחבל הארץ המקסים הזה. טוב, לא ממש להיפרד, רק לעזוב חלק אחד ולהגיע לחלק אחר, במרכז הרי הרוקי, המשופע בעיירות אלפיניות מרשימות. הראשונה שביקרנו בה היא Vail, שמחזיקה ביכולת מרשימה מאוד לתעתע במבקר בה ולתת לו תחושה שהוא בהרי האלפים באירופה. מומלץ מאוד ללכת ברחוב המרכזי של העיירה Meadow Drive וגם לשוטט לאורכו של ערוץ הנחל Gore Creek. אנחנו עצרנו כאן לצהריים במסעדה גרמנית מעולה בשם Alpenrose, שהביאה לשלמות את החוויה האירופאית.
משם המשכנו לעיירה Glenwood Springs. העיירה זכתה לפופולאריות גוברת בשל המעיינות החמים הנובעים בשטחה (מקור שמה) וקו הרכבת שעובר דרכה וחוצה את הרי הרוקיז. העיירה ממוקמת בערך באמצעה של הדרך החוצה את הרוקיז (המהממת כשלעצמה – אם כי כיום עובר שם כביש מהיר), ואנחנו עצרנו בה לגיחה שכללה בילוי נעים במעיינות החמים של העיירה (Glenwood Hot Springs Pool – מומלץ מאוד), כמו גם מעין פארק שעשועים בסגנון המערב הפרוע (Glenwood Caverns Adventure Park) ששווה הגעה (דרך רכבל) גם אם אינכם חובבים דברים מסוג זה – בגלל התמה היפה של המערב הפרוע, המערות הטבעיות הנמצאות באתר והנוף המהמם מהפארק שבהרים אל העמק. אפשרות נוספת ומהנה מאוד היא להעביר כמה שעות מרגיעות ב-Rifle Falls State Park, הממוקם כ-40 דקות מהעיירה. במרחק של הליכה קצרה מהחנייה ממתינה קבוצת מפלים מרשימה ונחל רוגע שאפשר לשכשך בו רגליים. מומלץ מאוד!
מהעיירה הזו לעיירה אחרת, מעט שונה – אספן (Aspen): עיירה אלפינית די קטנה שמוכרת בעיקר כבירת חופשות הסקי של עשירי ארה"ב, וכנקודת מפגש של שועי עולם. ואכן, למי שמגיע בקרבת שדה התעופה של העיירה קשה שלא לפספס את עשרות מטוסי המנהלים שממריאים ונוחתים משם. אנחנו, לעומת זאת, בחרנו להתמקם בעיירה הזו על מנת ליהנות מיופיה ובעיקר מהסביבה המהממת (וכן, אולי גם כדי להעניק מחווה לסרט המבריק והנבוב סימולטאנית "טיפשים בלי הפסקה" שעיצב את ילדותי ושעוסק – בלי ספוילרים – גם בעיר הזו).
העיר עצמה מרשימה ומטופחת, ונחמד מאוד להסתובב במרכזה (בערך בין מלון The Little Nell לבין Main Street) בינות הבתים והמלונות, בתי הקפה השיקיים (והיקרים למדי) ועבודות הגננות המקסימות. אטרקציה נוספת ומומלצת מאוד היא הפארק הצנוע John Denver Sanctuary, שמלווה את סיפור חייו ושיריו של ג'ון דנבר דרך ריאה ירוקה בליבה של עיר. אנחנו גם טיפסנו בגונדולה ל-Aspen Mountain Sky Resort ונהנינו מנוף יפהפה לעבר העיר ולעבר הרי הרוקיז. אנחנו ישנו בפרברי העיר במלון מקסים ומושקע בשם The Inn at Aspen, ואנחנו ממליצים עליו במיוחד – גם בגללו, גם בגלל האחו המקסים שנמצא מאחוריו, גם בגלל מסעדת הברביקיו המצוינת שנמצאת בתחומו וגם בגלל הנגישות הנוחה לעיר. בתוך העיר יש שלל מסעדות ובתי קפה – ואנחנו ממליצים במיוחד על White House Tavern ו-Aspen Public House.
כבודה של אספן במקומה מונח, אבל הדבר האמיתי מצוי מחוץ אליה, והוא – כרגיל בקולורדו – הטבע המפואר. ואי אפשר לדבר על טבע מפואר בלי לדבר על Maroon Bells, אולי אחת הנקודות המפורסמות ביותר בקולורדו. נמאס לי לדבר בשבחו של הטבע של קולורדו אז אולי כדאי שפשוט תתבוננו בתמונות השלכת המרהיבות שצילמנו כשהיינו שם – שתי פסגות משוננות ומרהיבות הצמודות אחת לשנייה, ולרגליהן אחו ציורי ואגם אלפיני. המסלול הפופולארי ביותר באתר הוא ה-Scenic Loop Trail והוא באמת יוצא דופן (3.1 ק"מ, הפרשי גבהים של כ-50 מ'). שימו לב שהדרך לנקודת ההתחלה של המקום מצריכה פרמיט וכאן ישנן שתי אפשרויות: או נסיעה ברכב פרטי (מוגבלת) או התבססות על שאטל מנקודות ספציפיות באספן. אנחנו בחרנו בשאטל שיצא מ- Aspen Highlands וזה היה פיתרון נוח מאוד – גם עבור זוג עם ילדים קטנים.
אפשרות אחרת היוצאת מאספן היא נסיעה קצרה יחסית מאספן לעבר Independence Pass שבגובה 3,687 בדיוק (שוב) בקו פרשת המים היבשתי. מסלול קצרצר ונגיש מוליך שם דרך אגמונים קטנים מהחנייה לעבר תצפית מהממת על הרי הרוקי. אל תפספסו! גם הדרך לשם מרשימה ומיוחדת ואפשר לעצור כמעט בכל נקודה – ומומלץ במיוחד לעצור ב-Independence Ghost Town, שקמה עם ראשיתה של הבהלה לזהב ואיבדה מקסמה לטובתה של אספן הנוחה יותר מבחינה אקלימית. בסוף המאה ה-19 התגורר שם רק אדם אחד בלבד שהצליח לשרוד את החורפים הקשים, אבל גם הוא נכנע והעיר הפכה לעיר רפאים ב-1912. הבתים הבודדים למרגלות ההרים הם עדות אילמת להיסטוריה הזו.
נפרדנו לשלום מאספן, נחושים לחצות את הרוקיז לעבר המישורים האדומים שממערב אליהם, בקרבתה של יוטה. קצת לפני הגבול בין המדינות שוכנת עיירה מיוחדת בשם Grand Junction (מסקנה מתבקשת – שמות האתרים בארה"ב אינם מתוחכמים יתר על המידה). זוהי עיר הממוקמת בנוף מדברי למחצה, במידה רבה בגלל הרי הרוקיז האימתניים שמנקזים אליהם את מרבית הגשמים באזור. כך נוצר נוף ייחודי, אדמדם ומיוחד שמרכיב את האזור ושונה מאוד מהטיול ההררי שליווה אותנו עד כה. אנחנו הגענו לטיול שקיעה שליו ב- James M. Robb - Colorado River State Par, ונהנינו ממנו מאוד.
בנוסף, ממש מדרום לעיר יש גרסה מקומית ולא מבוישת של הגרנד קניון: Colorado National Monument. מדובר בכביש בן כ-20 ק"מ הנע על הגובה בינות לתצורות של סלעים גבוהים בצבע אדום, ושעובר בין תצפיות מרהיבות. קחו לכם כשעתיים להסתובב בין התצפיות, להתרשם מהנוף המהמם ואולי גם לשבת לפיקניק באחת התצפיות (אנחנו אהבנו במיוחד את Red Canyon Overlook). עוד המלצה מצוינת לאזור: היקבים המעולים והרבים – אנחנו אהבנו במיוחד את Whitewater Hill Vineyards ואת Mesa Park Fruit Co.
מ-Grand Junction ניתן לצאת גם ליום טיול בפארק הלאומי Black Canyon of the Gunnison, שהוכרז ככזה רק ב-1999. זהו פארק מרשים מאוד שנראה כמו גרסת קולורדו לגרנד קניון או לקניונלנדס: ערוץ נחל עמוק המתחתר בתוך מצוקים משני הצדדים. ההבדל הוא בצבעים, וכאן השחור שולט, בין אם בגלל סוג הקרקע והצמחיה ובין אם בגלל המבנה המצמצם מאוד את חשיפת הקניון לשמש (רק כ-33 דקות בממוצע ביממה של חשיפה!). העניין הפופולארי ביותר בפארק – ובכנות גם היעיל ביותר – הוא נסיעה לאורכו של כביש המצוק הדרומי שעובר דרך תצפיות (High Point, Sunset View, Chasm View, Pulpit Rock Overview ו-Gunnison Point הן המומלצות ביותר) ומסלולי הליכה קצרים של מאות מטרים בודדים (Cedar Point ו-Dragon Point, Painted Wall View ו-Gunnison Point הם אפשרויות טובות). מסלול מעט ארוך יותר (כמייל וחצי הלוך ושוב) מוליך לנקודת Warner Point שבקצה הדרך.
את הדרך סיימנו – שוב – ביקב מצוין ב-Grand Junction, שם פגשנו אישה שעזבה את הכרך הגדול של החוף המערבי כדי לחיות חיים פשוטים, משמעותיים ומהנים יותר. וזה, אחרי הכל, הסיפור של קולורדו – "מדינת הביניים" שהצליחה להיהפך לאבן שואבת לכל מי שמחפש משהו קצת אחר, ולאנשים שמחפשים איזון עדין יותר בין העיר לבין הכפר והטבע, מבלי להתפשר על אף אחד מהם. בטיסה הקצרצרה לדנבר שחצתה את הרי הרוקיז נזכרנו בדיוק בזה – ג'ון דנבר צדק. היכולת להתבונן בעיט עף, בנהר מפכה, בהר מושלג היא זכות גדולה שקולורדו מעתירה על הבאים בקרבה.
אם אחרי כל הטוב הזה אתם נזקקים לעוד סיבות טובות להגיע לקולורדו אז יש לי שני דברים להגיד לכם: כדאי שתבחנו את שיקול הדעת שלכם, ותבקרו בשני פארקים לאומיים בדרומה של המדינה, השונים בתכלית מהנוף שליווה אותנו מראשית הטיול: הפארק הראשון הוא Great Sand Dune שבאמת נראה כמו עולם אחר: דיונות מדבריות למרגלות הרים מושלגים. הנוף הפרדוקסאלי הזה הגיע הודות לרוחות העזות שמנשבות באזור ושהניעו את החול כל הדרך עד להרי הרוקי. מומלץ מאוד לצאת לחנות ב-Dunes Parking ופשוט להיאבד בתוך החול האינסופי. אפשרות נוספת לחובבי ההליכה היא Dunes Overlook Trail (הלוך ושוב; כ-4.5 ק"מ) המוליך לתצפית מרשימה על הדיונות ועל ההרים. הפארק השני – שבו לצערי לא ביקרתי – הוא Mesa Verde שמשמש למעשה כאתר הארכיאולוגי הגדול בארה"ב. כך או כך, זוהי גרסה אחרת ושונה לגמרי מזו שמאפיינת את חלק הארי של מדינת קולורדו.
נפרדנו לשלום מקולורדו, אבל היטב ידענו שזו לא תהיה הפעם האחרונה. נכון, איתרע מזלה והיא רחוקה כ-15 שעות טיסה מישראל, וגם זה מבלי לשקלל את זה שאין טיסה ישירה. אולי הגודל האינסופי של ארה"ב גורם לישראלים להתמקד דווקא בחופים ולדלג על פנים הארץ. ובכל זאת, נדמה שהיהלום הזה מפוספס: זהו אחד מחבלי הארץ היפים והמגוונים שראיתי בימי חיי. ארץ בראשית נגישה ומרוחקת בעת ובעונה אחת, שמצאה את הנוסחה האידילית לחיים אנושיים בצד הטבע. איכשהו נדמה שכאן, בקולורדו, האדם והטבע חיים במערכת יחסית סימביוטית, או לפחות נסבלת. כאן, במדינה הזו, יכולות להתקיים ערים גדולות ותוססות בצד נופים בתוליים שנמצאים במרחק נסיעה קצרה. וכאן – למטייל שזכה להגיע לכאן – מצפה טיול חלומי שאסור בעיניי לפספס. אבל אל תשאלו אותי – תשאלו את ג'ון דנבר.
אור, עשית חשק לטיול ב- country roads בהרי הרוקיס כשברקע מתנגנים שיריו של ג'ון דנבר .
כתבה נהדרת ומוסברת ומתוכננת , מקום נהדר , בהחלט משאיר חשק לבקר בה בדיוק לפי הנחיותיך ... לא צריך לחשוב פעמיים . כל הכבוד , הארת את המקום היטב. 🔟