אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים קשים, פיזית ומנטאלית. המגבלות שהושתו עלינו מעמידות אתגר גם לצרכים בסיסיים - לבקר חבר, לקנות חבילת ביצים, להסתפר. תחושת הוודאות שאפיינה את חיינו מאותגרת ונרמסת תחת הכאוטיות שמלווה אותנו - מה יוליד יום? כיצד ייראה השבוע הבא? השבועיים הקרובים? השנה הקרובה?
המגבלה על החירות האישית פוגעת, בראש ובראשונה, בצורכי הבסיס של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל בה במידה, היא גם לוקחת מאיתנו את אחת החירויות העמוקות ביותר - זו שמאפשרת לקחת את הרגליים, לשלם סכום כסף סביר ולהפוך למגלה ארצות של המאה ה-21. בזמנים אלה הטיול בעולם הפך לזיכרון מן העבר, אך יש בהם, בזכרונות, כדי לעורר גם תקווה לעתיד. הכתבה הזו נכתבה בדיוק לשם כך - לעורר בנו געגוע למה שהיה, ותקווה למה שעוד בוודאי יהיה, גם אם הדבר עשוי לקחת קצת זמן.
הכתבה הזו מתבססת על הקלישאה הנכונה מכולן - תמונה שווה אלף מילים, והיא מתבססת על הזמן הפנוי שאפשר לי לחטט בשיטתיות בין אלבומי התמונות ולמצוא את אותן התמונות שמעוררות בי את הגעגוע העמוק מכל. זה יכול להיות לנוף אלמותי, אך בה במידה גם למפגש אקראי עם זר, לארוחת פועלים או לישיבה שקטה עם זוגתי על מרפסת. אלה אותם רגעים קטנים, שקשה ללכוד אותם במילים, אך הם נצורים עמוק בזיכרוני בזכות אותן תמונות ומשלימים את הפאזל הזה שנקרא מסע, ושקשה מאוד לחוות אותו במרחק של 100 מטרים מהבית. מתחילים.
כלב משתכשך במים - הטאג' מאהל, הודו
חששתי עמוקות ממפל הציפיות שילווה אותי בטאג' מהאל. בכל זאת, אחד מהמבנים האדריכליים המפורסמים ביותר בעולם. כשהגענו הציע עצמו מדריך תיירים מפוקפק את שירותו ואנחנו, באקט לא אופייני של תמימות, הסכמנו. כך נגררנו בצד מדריך עם אנגלית רצוצה וידיעות מפוקפקות בהיסטוריה, בסצינה שכאילו נלקחה מ"נער החידות ממומביי". החום הגדול והמוני התיירים עמעמו גם כן את החוויה, ואנחנו ביקשנו לשבת לזמן קצר, לספוג את האכזבה. המדריך הלך מאיתנו ומצאנו את עצמנו פתאום, מבלי שהתכוונו, כמעט לבד. פתאום נחיל התיירים הצטמצם וכל שנותר הוא אנחנו וכלב שהחליט להיכנס למים כדי לצנן קצת את החום הכבד. החושך הפך לאור, ופתאום המבנה המצולם לעייפה הפך לקסם של ממש, ביחד עם בריכות מסוגננות וכלב אחד, אדיש, שהפך לכוכב הסצינה.
אישה טיבטית ותינוקה: אגם פאנגונג, לדאק, הודו
אחד האתגרים הגדולים ביותר עבורי בצילום הוא ההתגברות על מחסום הבושה שבצילום אנשים.
הטבע, הרי, אדיש לצילומים שאני מבזיק לכיוונו, והוא גם נותר כפי שהוא, בכפוף למזג האוויר ולמשחקי האור והצל. האדם, לעומת זאת, הוא גמיש ומשתנה תדיר, ובתמונה שאתה לוכד יש תמיד מעין חדירה לפרטיות. אני, כשלעצמי, משתדל תמיד להסתכל על מושא הצילום כחלק מסיפור ולא כעל אובייקט צילומי בלבד. בעיניי, הצילום הוא רק התוצאה הסופית של תהליך גילוי על האדם ועל חייו במקום בו אני נמצא. הצילום הוא בעצם מעין הודעה - אני אורח כאן, ואני מאוד רוצה לדעת אודותייך ואודות המקום שבו אתה נמצא. אחרי שיחה קצרה ובקשה להצטלם, כולם כמעט תמיד יסכימו לקחת חלק בתמונה. חלקם בגאווה, וחלקם גם במבוכה קלה, כמו בתמונה זו של אם טיבטית ותינוקה הקטן. יש משהו קצת מטעה בתמונה, שמקפיאה את הרגע - הרי הרגע הזה עבר ואותה אישה עם תינוקה, שבוודאי כבר גדל והולך על שתיים, עברה כברת דרך. מה איתה? מה איתו? אולי לעולם כבר לא אדע. אבל את הזיכרון אני נושא איתי.
קרנף עצל: הפארק הלאומי קרוגר, דרום אפריקה
קרוגר הוא מגרש המשחקים המשוגע ביותר של הטבע. החיות מסתובבות בו ללא חשש, בחופשיות, כשבני האדם הם שנדרשים להיכלא במחנות לינה או ברכבים ולהתבונן, פאסיבית, בנעשה סביבם. במהלך ימי הספארי שלנו חזינו משתאים באינספור בעלי חיים מיוחדים - אריות התרים אחר טרפם, עדרי בפאלו שכמותם גדולה משהעין יכולה להכיל, קופים הרודפים אחר חזירי יבלות ופילים משחקים כמו ילדים בבריכה. אבל במהלך כל הביקור קיבלנו אזהרה - את הקרנפים יהיה קשה מאוד למצוא, גם מכיוון שאין הרבה מהם וגם מכיוון שרבים מהם מפחדים מבני האדם, במידה רבה של צדק. הקרנף הוא אחת החיות הניצודות ביותר בעולם, בגלל הקרן המאפיינת אותם כל כך. לכל אורך הביקור שמרנו על פסימיות ונערכנו לכך שלא נראה את היצורים הנפלאים האלה - אך ביממה האחרונה צפינו בהם. בפעם הראשונה ראינו שלושה קרנפים בחטף מסתכלים עלינו בבעתה וממהרים להיעלם, כנראה זיכרון של מרדף ציידים. חצי שעה לאחר מכן ראינו, מבין השיחים, קרנף גדול ושמנמן, נח במרחק של מטרים בודדים מאיתנו, ללא כל חשש. לראות את היצור העדין והענק הזה ממבט ראשון הייתה חוויה מרגשת באמת.
שמיכה של שלג: טרק סובב המון בלאן, צרפת
מדובר באחד הטרקים היפים בעולם, ללא ספק, ועניינו הקפת הר המון בלאן, ההר הגבוה באירופה, במשך למעלה מ-170 ק"מ. מתרגשים, התחלנו ללכת בטרק האפי הזה רק כדי לגלות שהכל גשום ומעורפל ולא רואים כלום. בסדר, חשבנו, המצב בוודאי ישתפר ביום השני, ואכן הגשם הפסיק - אבל רק בשביל לקדם את פניה של סופת שלג אימתנית. בשן ועין הגענו לבקתה, בציפייה שהמצב ישתפר. בבוקר קמנו לערפל והפעם פסימיזם חלחל לליבותינו - אולי כל הטרק יהיה כך בעצם? אולי זה המצב בהרים? רבע שעה הספיקה כדי לקבל תשובה - הערפל התפזר והשמיים הכחולים, להם חיכינו מראשית הטרק, הפציעו ובגדול. השלג של היום הקודם נח, כשכבת של קטיפה, על האדמה והרי האלפים ניבטו למרחקים. היה שווה להסתכן בקטימת אצבעות כדי לשזוף בתמונת הנוף המרהיבה הזו.
האגם שבקצה העולם: סונג קול, קירגיזסטן
קוצ'קור. ההגדרה השלמה לעיירה נידחת, נמצאת במרחק של 123 ק"מ מאחד האגמים היפים ביותר בעולם - הסונג קול, בגובה של 3,500 מ' מעל פני הים. את הדרך המאובקת עשינו עם אחד האחים במשפחה שבביתה התארחנו, שנהג ברכב הפרטי שלהם. ככה זה בקירגיזסטן - כולם נהגי מוניות ולכולם יש זכוכית שבורה בקדמת הרכב. 50 ק"מ בתוך המסע עצר הנהג ומיהר להבהיר - פנצ'ר. "אבל לא נורא", הוא אמר, "יש לי גלגל חלופי". אחרי 30 ק"מ גם הגלגל הזה הוכרע ואנחנו נשארנו בקצה העולם, בלי אפשרות תנועה. הנהג היה רגוע. "אל דאגה, יהיה בסדר". שבע דקות לאחר מכן ירדה מכונית חבוטה מההר, היחידה שראינו מולנו בכל הנסיעה, וממנה יצאו 9 בני משפחה אחת. אל תשאלו איך - המתמטיקה עובדת אחרת בקירגיזסטן. המשפחה והנהג שלנו סיכמו דברים בקירגיזית, שטרות הוחלפו, סנטרים הנהנו ואנחנו נדרשנו לעלות אל הרכב החבוט. הרכב עלה בקלילות אל האגם הנפלא, כשהחושך כבר קידם את פנינו. את הערב העברנו ביורטה שלנו, מותשים מהנסיעה הארוכה. בבוקר התעוררנו לשמיים כחולים ולהרים מעוטרי שלג, שעשו חסד עם האגם היפהפה הזה. אל תמונת הנוף הנפלאה הזו הצטרפו עשרות אלפי עדרים ומאות יורטות, נכסיהן של רועי ההר הקירגיזיים הקשוחים, שעולים בקיץ גבוה גבוה - היכן שהעשב עדיין ירוק.
דיוקן ההר כאיש צעיר: הר רנייר, מדינת וושינגטון, ארצות הברית
וושינגטון היא אחת המדינות היפות ביותר בארצות הברית. נופים פראיים, רכסי הרי מרשימים, פעילות געשית מיוחדת ואוקייאנוס אחד, שקט. בעונת הסתיו בה טיילנו מתחדדים הצבעים והופכים למגרש משחקים משגע של צבעים וטקסטורות. אחד המקומות היפים ביותר להתרשם מכך הוא בפארק הלאומי רנייר, ההר החרוטי המושלג בכל ימות השנה. מסביב להר יש אפשרויות הליכה אינסופיות שמאפשרות מעין רשומון נפלא על ההר מזוויות שונות. כשהגענו לאגם טיפסו (Tipso) החנינו את מכוניתנו והלכנו ברגל לנקודת תצפית. רגע לפני ההגעה פגשנו זוג מבוגר בשנות ה-80 לחייהם. הם פנו אלינו, בנימוס האמריקני האופייני - "האם תוכלו לצלם אותנו כאן? אנחנו רוצים לשחזר את התמונה שצילמנו לפני 50 שנים כאן, ממש במקום הזה". מעניין איך התמונה הזו, של זוג שאפילו את שמותיהם אני לא מכיר, חרוטה עדיין במוחי. הם סירבו בנימוס להצעתי לצלם אותם עם המצלמה שלי, וכך "נאלצתי" לצלם את הנוף המהמם לבדו. בתצפית הזו התחדדה גם ההבנה שלי - ארה"ב היא ניו יורק התזזיתית ולוס אנג'לס הפקוקה אבל היא בה במידה גם מרחבי אינסוף, הרים געשיים וזוג מבוגרים חביב עם פרץ נוסטלגיה.
סקייפול: הרמות המערביות, סקוטלנד
הוסט היילנד ויי, ה-WHW, הוא טרק פופולארי הנמתח לאורכו של אחד מחבלי הארץ היפים, הפראיים והמרוחקים ביותר באירופה - ההיילנדס שבצפון סקוטלנד. המסלול, שאורכו כ-152 ק"מ, עובר ברובו בטבע במובן העמוק של המילה - בטרק הזה כמעט ולא רואים נקודות יישוב או שטחים חקלאיים, והעין מוצפת בנוף ייחודי - יערות עד עבותים; עשבייה לא מתורבתת העוטפת גבעות ועמקים עד האופק, ונחלים. אלוהים, כמה נחלים. את הנוף הזה אפשר לתאר רק במילה אחת שהעברית עדיין לא הצליחה למצוא לה מקבילה ראויה - Wilderness - אותה שממה יפהפייה, ירוקה, לא מיושבת, משובצת באינסוף עמקים (Glen), אגמים (Loch) והרים (Ben). לא סתם לכל המושגים האלה יש שם מיוחד בשפה הסקוטית, משום שהם באמת נראים ומרגישים בסקוטלנד אחרת, כמעט כאילו הם גרסה שונה של ההרים, האגמים והנחלים המוכרים לנו. למקום המלהיב הזה יש רק שני חסרונות - השפה הסקוטית (אפשר להתווכח מה זה כן. אנגלית זה לא) וה-Midges, הלא הם הברחשים המאיימים שהם מקור גאוותה של סקוטלנד (גרסה מופרזת ומופרכת של הברחשים המינוריים בארצנו).
ביתי הוא מבצרי: רוקה קלאסיו, הפארק הלאומי גראן סוסו, איטליה
שלג יכול להיות מאורע מקסים ונפלא, אך בה במידה (כפי שכבר ראינו) הוא יכול להיות שבש מסעות רציני. כשהשלג הידפק על דלת חדרנו בבוקר אביבי איטלקי לא היה ספק מאיזה סוג הוא - השני. המתנה סבלנית של יומיים אפשרה לשמיים להתבהר, ולטבע לשלב צבעים עזים של ירוק ושל לבן טרי (אני יכול להישבע שיש כזה גוון). את הדרך לפארק עשינו באיטיות מרבית בגלל שלא התאפקנו מלעצור כל 5 דקות בערך כדי להתפעל, כמו ישראלים טובים, מהשלג הטרי שנערם על הגבעות. מעולם לא פגשתי אושר גדול יותר מאשר אושרו של ישראלי שנוגע בשלג. טוב, האדם הרי צועק את שחסר לו. העלייה לפסגה הוליכה אל מבצר קלאסיו המופלא, הממוקם על גבעה מובחנת שמשקיפה על נוף עוצר נשימה. את ההליכה במבצר עשינו לגמרי לבד, ללא נפש חיה, ואולי בעצם זה היופי בעונות מעבר - יש שמזג האוויר מראה שחורות ורעות אבל יש, בה במידה, תבניות נוף מיוחדות ויוצאות דופן לגמרי לעצמכם.
בשבח הפשטות: פארוס, יוון, ספטמבר
אל פארוס הגעתי בחיפוש קלישאתי ורנדומאלי באינטרנט - "מהו האי היפה ביותר ביוון?". חיפשתי יעד שיאפשר לי להיפגש עם זוגתי (ולימים אשתי) ברוגע ובשלווה אחרי טרק מפרך בהרי האלפים. טיסה קצרה של 20 דקות מאתונה הנחיתה אותי בגן עדן של ממש. בפארוס הכל נע לאט יותר, ללא כל מתח או לחץ. אני יכול להישבע שגם הזמן נע שם בקיבועים קטנים מבשאר העולם. אין בפארוס מה "לעשות" אלא רק "להיות" - לשוטט בין הסמטאות הצרות, לעבור בין הבתים הלבנים עם החלונות הכחולים, לשבת בטברנה עם הדגים הטריים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לשתות בירה יוונית ולהתפלא מכך שמים יכולים להיות ממש, אבל ממש, תכולים. זוהי החוויה כולה שצריך לספוג דרך כל החושים והאמת, קשה להסביר אותה במילים. מה בעצם הופך אי פשוט לכאורה למקום כל כך מקסים שאנחנו כמהים לחזור אליו בכל קיץ? מה יש בה, באותה פיסת אדמה, שהופך אותה למה שהיא? ובכלל, מה הופך חוויה לחוויה? אין לי תשובות לשאלות אלה, וייתכן שלעולם לא יהיו לי. אבל בפארוס - אתה מבין שלפעמים אין לדרוש במופלא ממך. בפארוס אתה מבין שלפעמים כל מה שצריך זה לשבת על החוף ולספור צדפים.
דוב מוצל מאש: בית מקלט לדובים, רומניה
לבית המחסה לדובים שחורים התגלגלנו בטעות, לאחר שנזדמן לנו זמן פנוי באזור העיר בראשוב. לא, לא מדובר בגן חיות אלא בבית מחסה שאוסף אליו מכל העולם דובים שחורים שחיו בשבי ושימשו, בעל כורחם ולרוב תוך סבל רב, למטרות פנאי. הדובים שנמצאים במקום הזה חיים בתנאים מעולים במגבלות השבי, עם מגבלות תנועה מעטות ככל האפשר, והם שם כי הם פשוט לא יכולים לשוב לטבע לאחר כל כך הרבה שנים בשבי. העובדים במקום עושים הכל באנושיות ובחמלה יוצאות דופן שנועדו לאפשר לדובים האלה חיים מאושרים ככל האפשר, אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה הפשוטה, החותכת - כאן זה לא מקומם, ולשם הם לא שייכים. במהלך הביקור מצאתי דובה שקטה ומבוישת, יושבת במרחק של מטרים בודדים מאיתנו. נכון, זה בעל חיים, אבל יכולתי להישבע שאפשר לראות את העצב בעיניה. לרגע הענק העדין הזה, שפעם שטף בהמוניו את יערות אירופה, נראה אנושי כל כך. הוצאתי את המצלמה והנצחתי את הרגע.
Comments